לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש


הגות ורוח במוח חולה - תענוג לכל מעיינת וקורא

Avatarכינוי: 

בן: 33

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2011

המונית


תמיד שנאתי את הסילבסטר. האווירה ההמונית ברחוב, המסיבות החנוקות, הספירה לאחור - הכל הפך את התאריך הזה למעין הזדמנות לעם ישראל להיות דוחה ודביק.

את תל-אביב דווקא אהבתי. גם בסילבסטר. הייתי הולך ברחוב ומרגיש בבית, וגם בפאבים היותר צפופים הרגשתי איזו אחווה מוזרה כזאת. אפילו בסילבסטר.

ואתה? אתה פשוט היית שם. יצאנו אני, אתה ושלושת הבנות כדי לתפוס מונית, בטוחים שרק עוד רגע ונהיה בתל-אביב, בבית האורבני שלנו.

אלא שדי מהר הסתבר שאין מוניות פנויות בסילבסטר, והתחלנו להסתובב מלאי תקווה, חוצים כבישים וצמתים כדי להגיע לאיזו דרך ראשית שאולי תהיה בה מונית.

הלכנו, ואתה הלכת מקדימה עם אחת הבנות וריכלתם. אני רק זוכר שהיה לי מאוד קר מאחורה ושעברנו בדרך איזו חמש מוניות שלא עצרו. לא יודע אם היה לי קר מהבדידות או מהקור של גבעתיים, אבל היה לי קר.

המשכנו ללכת, מתייאשים לאיטנו, ואתה הדלקת סיגריה. אני זוכר שגם לי התחשק, אבל כאב לי הגרון אז התקרבתי אליך כדי לשאוף קצת עשן, ואולי כדי להתחמם קצת. עברו שתי מוניות ברצף, והתעצבנת נורא כי שתיהן היו ריקות.

שתקנו כמה דקות, אבל היינו רגילים לשתוק. הפעמים היחידות שבהן לא שתקנו היו רגעים קורעי-לב, שהיו מגיעים בנקודות הקיצון של החיים שלנו. חוץ מברגעים האלה, השתדלנו לשתוק. גם כשדיברנו, דאגנו לשתוק.

"שכבתי אתמול עם איתמר." פלטת פתאום, והשתיקה נותרה.

"יופי." הנהנתי. זו באמת הייתה תמונה יפה מאוד. המכשנו ללכת וחלפו עוד ארבע מוניות שלא עצרו.

"איך היה?" שאלתי. לא באמת עניין אותי, אבל התסכול מהמוניות הכריח אותי להוציא משהו החוצה.

"כיף." ענית בסתמיות, ובדיוק חלפה על פנינו עוד מונית. אתה קיללת ואני צחקתי לעצמי, כי נשמעת מפגר.

"אתם ביחד עכשיו?" שאלתי, ואתה משכת בכתפיים. הכי שנאתי כשלא היה לך מה להגיד על החיים שלך. זה גרם לי להרגיש אבוד.

הגענו לדרך השלום ומיד עצרה לנו מונית. היינו חמישה והיה מקום רק לארבעה. ממש התחשק לי להגיע כבר לתל-אביב, חשבתי רק על פאבים ושדרות רוטשליד ובתי-קפה, אבל אז הסתכלת עליי עם העיניים הגדולות שלך ולרגע שכחתי הכל.

"זה בסדר," אמרתי, "גם ככה יש סרט שרציתי לראות בטלוויזיה."

"תודה!" אמרת, וחיבקת אותי. חיבוק קר כזה, מזויף, כזה שחייבים לתת כשמישהו קרוב עושה לך טובה.

התחלתי ללכת לכיוון הבית, ונהיה לי קר יותר. כנראה זו בכל-זאת הייתה הבדידות.

תמיד שנאתי את הסילבסטר. את תל-אביב דווקא אהבתי, ואתה? אתה כבר לא היית שם, אתה היית במונית, בדרך לתל-אביב, חושב על אנשים אחרים לגמרי...
נכתב על ידי , 2/1/2011 01:52   בקטגוריות אבסורד, אהבה, אנושות, בדידות, זיכרון, חופש, חורף, לילה, קיום  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעומר ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עומר ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)