על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

אהובתי משכבר הימים,

חלפו השנים ועברו.

וכבר כשהתחילו ברור היה

שלא לנו הם נועדו.

כן, רצינו לחיות, חלמנו חלום,

תפסנו מקום בעולם.

חשבנו - העתיד הוא שלנו!

אך סיימנו בבור כמו כולם.

אהובתי משכבר הימים,

חלפו השנים ועברו.

וכבר כשראיתיך לראשונה

הרגשתי: הנה, כמעט נגמרו.

היית אז יפה, עורך המתוח

טמן בחובו מתנות.

אך עם הזמן הלך ורפה הוא

ונותרו בו רק יבלות.

אהובתי משכבר הימים,

חלפו השנים ועברו.

ולא רק פרחייך נבלו איתם

הרי גם שושניי קמלו.

בנבכי זכרוני טבועים עוד לילות

עירומים, רטובים מזיעה.

אך היום זכרוני לא הותיר לי

אלא נחירות ושתיקה.

אהובתי משכבר הימים,

חלפו... אהובתי... הימים...

הים...

סבתא שולה מטגנת קציצות...

התכוונתי לומר...

מי האחרון בתור?...

זאת-אומרת... מה?... מי?...

איפה אני?

נלחמנו בכל, מחשבת עולם

כמו גשם נופל, כמו אין ברירה

אחרי הכל זה רק עוד מחזה

צירוף מקרים, אוויר אל החזה

וכמו תמיד אתה נשאר הוזה

ממשיך לחלום כאילו זה שווה את זה

ומחר

אם הוא בכלל יבוא

יהיה לנו כמו סימן

שדבר לא השתנה כאן

מישהו עוד כאן?

מישהו עוד כאן?

מישהו עוד כאן?

מישהו עוד שומע?

מישהו עוד מקשיב?

מישהו עוד יודע?

מישהו עוד מרגיש?

כאן על הגבעה הזאת

אני רואה את ירושלים זוהרת בלילה

ואני חושב לעצמי

איפה היית כל החיים שלי

איפה הלכת לי לאיבוד

ואיפה אפשר למצוא אותך עכשיו

הילד ואביו בשעת בוקר מוקדמת

בדרכם לבית-הכנסת

ואני שואל את עצמי

איפה אבא שייקח אותי

להתפלל איתו

לקוות איתו לאיזה עתיד

לאיזה אלוהים

והאם ובנה בשעת אחר-הצהריים מאוחרת

יושבים במרפסת ושותים את התה

ואני שואל את עצמי

איפה אמא שתלמד אותי

להיות אבא

לאהוב את ילדיי שעוד חבויים בי

לאהוב את העולם

והנער לבדו בשעת לילה חשוכה

מפחד שהמוות יתגנב לו למיטה

ישן עם הדלת פתוחה

שלא יגיע האיש הרע

שלא יהרוג אותו בשנתו

שגם מחר יקום ויזכה לראות

את השמש מתגלגלת בשמיים

מהר אל הר

כאן על הגבעה הזאת

ארצי, מולדתי, זוהרת בלילה

וקולות התפילה עולים בה למעלה

והופכים לעננים

שממטירים עלינו גשם

שמטביעים אותנו באהבות שלנו
בפחדים שלנו