כן, אם אפשר עוד רגע לפני שיורד המסך, הייתי רוצה שנעצור ככה, כמו שאנחנו, ושלרגע תתחזק התאורה ותתחזק, ואנחנו נעמוד מולה, משפחה אחת גדולה של צבעים ודמויות וסוף טוב יחסית. ולרגע תקפא התמונה, כמו טבע דומם, וככה יזכרו אותנו, כולם; המיואשים, ממשיכי הדרך, הזקנים שמתגעגעים וגם אלה שלא, לכולם תיחקק תמונה אחת בזיכרון, בלי טוריות וחאקי קצר, בלי שפמים וכאפיות, אלא רק אנחנו, בבגדים מהסנטר או מהשוק, או במדים וכומתות ירוקות, מאושרים למרות הכל. ועם כל מה שעברנו, התככים הקטנים של היומיום והשיחות האינסופיות ברומו של עולם, עם כל זה עדיין נותרה לנו תמונה אחת, מחובקים, צעירים ומחוייכים, בלי מסיכות ופוליטיקות, אלא רק אנחנו. בלי שמות וזהות, רק פנים, שייכות, ואהבה אחת גדולה, נר אחד דולק, עתיד אחד קטן שנברא לרגע בראש המעוות שלנו, דור הלא-כלום, ילדי המאה העשרים ואחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
