על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

כמה חורף

כמה גשם מלטף את הגגות

וכמה געגוע דוקר את הריאות

כמו סיגריה בפינת רחוב

כמה חורף

כמה רוח מצליף על הפנים

וכמה זה מזכיר את הנשיקות שלך

מתרסקות לי על הצוואר

ופתאום מרגיש מוזר

להיות פה ולחשוב עליך

ולקרוא חדשות ולשמוע על עולם

שמתקיים בלי לעצור לרגע

והאורות של שכם חותכים בי פצעים

נשברים בטיפות, מרצדים על הקיר

ובמעצר האחרון שוב חשבתי עליך

חשבתי עליך וצעקתי על זקן ערבי

לא להתעייף עכשיו

סוף נוצץ ומקושקש

והלב נשבר עם כל צעד נוסף

אבל השער עוד פתוח

אני עוד מחכה

דרך רחובות העיר

הכל כמו טעות עצובה

ואני כל-כך לבד, עוד שישי מקולל

בוא למד אותי לרקוד

נחלום ביחד על בית

כמו שחלמנו פעם

כל מה שאבד נמצא

כל מה שבחושך מואר

והכל מתערבב כמו בציור של ילדה

רוצה לתפוס מה שאפשר

מחפשת תשובה

ושוב אני נופלת

ואתה בוכה, ואני בוכה

כי לפעמים זה מסתבך ולא מספיק רק לאהוב אותך

ואתה מעשן, ואני שותה

ודרך ארוכה נמתחת בי והיא לא מתמצה

בוא ניקח סיכון, בוא נשכב עכשיו

אני רוצה לנשק אותך בגשם

רוצה להשתגע

פעם אחרונה, חכה רק עוד דקה

בוא נמות עכשיו

בוא נחיה לעד