האנושיות מתה באושוויץ. גם האמת. הרי אחרי שהעשן שקע נותרו רק חצאי-אדם, מהלכים חצי-חיים בשלג הקר. הם, כמו מכונה משומנת, הביאו את הורינו לעולם, והורינו הביאו אותנו לעולם הרוס. הרי עוד לפני שנולדנו, כבר ידענו - העולם הוא מקום נורא, מלא סבל והרג. הייאוש עטף אותנו עוד ברחם, חוסר קיומה של אמת הייתה העובדה היחידה שיכלנו להיאחז בה.
גדלנו בתוך מסכים, כאילו ביקשו לבודד אותנו מהעולם. שם, הכל היה פשוט יותר - לא היו בני-אדם, ולא היה רע וטוב, אלא רק אותות חשמליים. המדענים החלו לעבוד במרץ על משקפיים, שדרכם ניתן לחוות עולם וירטואלי שלם. הרי אם האנושיות מתה באושוויץ, כדאי לפחות להסתיר את הגוויה.
מה לא הסברתם לנו? שכבר ניסו את הכל ודבר לא עבד, שאם מרביצים לנו חייבים להחזיר, שהזר הוא קודם כל אנס בפוטנציה. דאגתם לשמר אותנו טוב-טוב בצנצנת של בדידות, ולו רק שלא נגלה את האמת הכואבת - שהנאצים שרפו את כל מה שהיה שווה לחיות עבורו באושוויץ.
בבית-הספר הושבתם אותנו בטורים, כדי שלא נראה זה את פרצופו של זה. שלא ניחשף לזוועות שטמונות בכל אדם, שלא נתפתה להכיר את שעלול לפגוע בנו. דאגתם לבחון את הידע שלנו ולחלק אותנו להקבצות, הדבקתם לכל אחד מחיר על-גבי תעודה ושלחתם אותנו לסופרמרקט הגדול של החיים. איש-איש לעצמו, מחכים לזרוע בחליפה שתגאל אותנו.
ואז גילינו את המוות. גילינו שלא נחיה לנצח. גילינו שהדברים הנקלים - צלחת, פרוסת-לחם, כף - הם חד-פעמיים בהוויתם. גילנו שהרגעים חולפים ולא חוזרים לעולם, ונצרבים במוח כזכרונות עגומים על החיים חסרי-הפשר שלנו. הרי בעולם שיש בו נשק להשמדה המונית, איזו תכלית יש? איזה עתיד יש לו, אם ברגע אחד הוא יכול להיהרס קליל? הרי הכל נשרף באושוויץ. התחלנו להזריק כימיקלים ולרקוד. רקדנו עד שלא היו לנו רגליים. רקדנו כדי להסתחרר ולא לראות דבר - לא לראות כמה רע. טסנו להודו, לדרום-אמריקה - לאן לא? נשכבנו שם על הגב והסתכלנו לשמיים. נגענו באדמה, נשמנו את האוויר ואמרנו: זה שלנו. את זה איש לא יוכל לקחת.
אבל לקחו. האדמות נמכרו לחזירים דמויי-אדם ונחרכו בקרבות על אלוהים שלא קיים. האוויר התמלא בפסולת רעילה שאמורה להביא אותנו מהר ממקום למקום. גם התודעה נלקחה מאיתנו, אנו מכרנו אותה למפרסמים בתקווה למצוא פיסת אושר באבקת הכביסה או בבלנדר החדש. הפכנו לבובה על חוט, הפכנו לשום-דבר. הזרקנו עוד כימיקלים לווריד ופיללנו שמשהו יקרה.
מדוכאים ועזובים התיישבנו מול מסכי הטלוויזיה, ובהינו בעולם שלנו שקורס אט-אט. מטוסים התרסקו לתוך בניינים, חיילים התעללו בשבוייהם לשעשוע, קנאים דתיים שרפו זה לזה את בתי התפילה. טמנו את ראשינו בידינו ולא האמנו. לא האמנו שזה העולם שלנו.
ורק הייאוש הוא זה שהקים אותנו. התחושה שאין מה להפסיד, שהקיום שלנו חד-פעמי מדי. וככה קמנו, מעגלים-מעגלים מתוך העפר, מדברים על חידוש החיים ועל שחרור האדם. נאחזים בעבר כמו בקרן שמש אחרונה על פני האדמה, מאמינים שהנר עדיין דולק ומתחילים במלאכת התיקון.
ואתם, ילדי הטראומה, הסתכלתם עלינו בגבה מורמת. מה לא הסברתם לנו? שכבר ניסו הכל ודבר לא עבד, שחבל לבזבז את הזמן וכדאי להשקיע בדברים אחרים, שהאדם לא יכול לחלוק את חייו עם בני-אדם אחרים. ליטפתם לנו את הראש ואמרתם "לא נורא, תתבגרו."
אבל אנחנו לא התבגרנו. אנחנו נותרנו צעירים. כאילו איחרנו את זמננו במאה שנים, באנו והקמנו מפעל שההיסטוריה ידעה כמותו רק לפני שטבחה באנושיות. אנו, מבלי להתייעץ באיש, החלטנו שמתוך התוהו בוראים ולא הורסים.
"איחרתם את זמנכם!" אמרתם לנו, ואנחנו לא הקשבנו. למדנו שגם בפולין היה בשביל מה לחיות. למדנו שגם שם עוד היו מספר אנשים משונים שהאמינו ברוחו של האדם. שעמדו מול הנצאים חסרי-כל, ואמרו: "לא אנחנו. את האנושיות שלנו לא תשמידו. נולדנו כבני-אדם ונמות כבני-אדם, והרוח שלנו תיכתב בדפי ההיסטוריה כמו שאף רוח אחרת לא נכתבה!"
הם טעו. רוחם שכחה. נותרנו רק אנו, מחנה קטן ועזוב, שנושא את דגלם בגאווה מבויישת.
אבל אנחנו כאן. האנושיות לא מתה באושוויץ. האנושיות חיה ומפעמת בקרבנו, גדלה ומתפתחת ככל שאנחנו גדלים ומתפתחים. וכל הרוע והחושך שבעולם, לא יצליחו לעצור אותנו. כי לנו כבר אין מה להפסיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
