על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

אני הולך ברחובות ראשון-לציון

כמה אור וכמה רעש וכמה קשה לנשום

באגזוזים של אוטובוסים ומפלטים של מוניות

התחבורה הציבורת הזאת עוד תעלה לי בריאות

אני הולך בסמטאות יפו העתיקה

ממהר ומתפעל ובדרך נתקע

בערבי על אופניים ובמכוערת שמאלנית

כל הדו-קיום הזה עוד יעלה לי בתכלית

אני נוכח בגוף ראשון

ומנתב את ההמון

אל בית-הספר, המשרד או הצבא

וכשמגיע יום שבת

אני ואת בגוף אחד

ומצידי שיישרף כל העולם

אני הולך במשעולי ירושלים הכבושה

אני חי את אלוהים ונושם את הקדושה

מתפלל ומתפתל ומקשקש: 'בבקשה,

תעשה שהשחרור הזה לא יעלה לי בבושה.'

אני הולך בשדרות תל-אביב המהירה

עם חולצה פתוחה מזארה ומכנס מרנואר

אף-אחת לא מתפעלת חוץ מרוסיה זקנה

המותגים היקרים האלה עוד יעלו לי בתקווה

אני נסתר בגוף שני

ספק לבוש, ספק אני

ומסתיר מהעולם מה שאפשר

ויש הרגע המתוק

כשאני שואף עמוק

ואז כבר לא צריך לדאוג לשום-דבר

זה לא שהיה לי שם טוב יותר

זה לא שהיה לי שם רע

זה לא שרציתי מקום אחר

זה לא שהייתה לי ברירה

זה לא שהיה בי ייאוש גדול

זה לא שנשמתי תקווה

זה לא שהיה לי כמעט הכל

זה לא שהיה לי דבר

אבל היו ימים פשוטים ורחוקים כל-כך

בלתי אפשריים כל-כך

כשהיה לי רק אותך

בשביל לנשום

אני זוכר איך ישבנו בגינה שעות

גאים מדי בשביל לבכות

ריקים מדי בשביל לראות

אז עישנו

זה לא שהיה רעיון נפלא

זה לא שלא היו בי מילים

זה לא שהייתה שם אמת גדולה

זה לא שלא כתבתי שירים

זה לא שמכרסם בי געגוע

אבל מציף בי זיכרון לפעמים

על שיר מתנגן ומחזה נכתב

על איך היינו פעם אחרים