על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

איש לא יוכל להכחיש:

אנחנו חיים.

הנה - העולם הוא שלנו,

אנחנו עריצים

בדמותנו בנו ובונים ויבנו פסלים.

את מה שאנחנו אומרים

כותבים ומתייקים

זכר לדורות הבאים

אנחנו חיים

חיים ושמחים ורואים

וחיים.

עד שכל מה שאנחנו

מתנקז לרגע אחד

ברחוב אפור מגשם

במה שנהוג לקרוא לו הווה:

אלמנות קש מטושטשות

נזכרות בנו ברגע מפעם.

וכך אנחנו

מסתובבים סביב עצמנו במעגלים

חוזרים ושואלים:

'מי יזכור אותנו?'

'מה יהיה בסופנו?'

'לאן כל זה ייעלם ביום מן הימים?'

חוזרים ושואלים

מסתובבים וחוזרים

ושואלים וחוזרים ומסתובבים...

לפעמים אני נזכר באריק אינשטיין. ככה סתם, מתוך ההיות, הדמות שלו הולכת ומצטיירת בי כמו ספינה שקטה שמפליגה בים סוער.

וכשאני נזכר באריק אינשטיין אני נזכר בילדוּת טיפשית מול הטלוויזיה, כשהקלטת שלו מתנגנת בלופים אכזריים של תמימות אין קץ.

ואני נזכר בחלונות הגבוהים ובפעם ההיא שעישנו כל החבר'ה ביחד סמים, והרגשנו גדולים כל-כך וקטנים כל-כך, כאילו מותר לנו הכל, ואיך חזרתי הביתה לבד בגשם ששטף את כל העיר, והרגשתי כאילו אף-אחד אף-פעם לא יבין אותי, עד ששמעתי את 'סע לאט' לבד בחדר ונתתי לתחושות פשוט לזרום סביבי.

ואני נזכר בארץ ישראל הישנה והטובה, זו שאף-פעם לא זכיתי להיות חלק ממנה, זו שהיה בה שמח, לפני שנולדתי, זו שהוא שר עליה בכזו נונשלנטיות מהולה בגעגוע.

ואני נזכר בהכל, בתוצרת הארץ ובסן-פרנסיסקו ובפראג, ונזכר בירח מלא של ניסן ונזכר בגוזל שעוזב את הקן, נזכר בכל מה שהייתי, נזכר בכל מה שהיה בי והייתי בו. אני נזכר באריק אינשטיין ומתמלא בתחושה כאילו תמיד היה איתי בכל מקום שהייתי בו, כאילו הוא חלק ממני. נזכר בו ומרגיש שמשהו חסר.

ואולי יותר מהכל, אני נזכר שגם אני יום אחד אמות. נזכר בתוכי יוסי, נזכר באם שפעם מתה, ונזכר בעצמי. אני תופס את עצמי חזק, לוודא שאני עדיין קיים, עוצם עיניים חזק ומתפלל שלא להיעלם אף-פעם, ככה סתם, בין קיץ לחורף, כאילו כל מה שהיינו פה היה לא יותר מהבזק קצר של אור, משב חלש של רוח, ספינה שקטה שטבעה בים סוער.

פתאום נזכרתי בפעם הזו שראינו ביחד את 'להציל את טוראי ראיין'. ישבנו בסלון שלך, ואתה ישבת והזדעזעת בסצינה הראשונה, כשהמקלעים הגרמניים ריססו את האמריקאים עוד לפני שהספיקו לרדת מהספינה. אתה ישבת עם הידיים על הפה ודמעות עמדו לך בעיניים, בזמן שכל מה שרץ לי בראש היה איך אפשר להגיע לשם בצורה יותר טקטית. ורק המים הלכו ונצבעו ביותר ויותר דם.

זה מה שיש לעולם שלנו להציע.; מלחמות קטנות וגדולות ששורפות את הדלק שמניע את החיים שלנו. אפשר להיות זה שיושב ומזדעזע, ואפשר להיות זה שהולך ונלחם ונהרג. האמת היא שזה לא כל-כך משנה. כולנו חיים על אותה הרולטה. כולנו אותה המלחמה.

מאוחר יותר הכנת חביתה. תיבלת אותה יותר מדי, כרגיל, ואני הסתכלתי עליה ושנאתי אותך. תמיד שנאתי אותך. תמיד היית גס והמוני, ותמיד חשבת רק על עצמך. אכלתי אותה ונרדמתי.

כשהתעוררתי איתמר כבר היה אצלך. אם יש מישהו ששנאתי יותר ממך זה אותו. אתה אולי גס והמוני, אבל הוא עדין ובכיין, וזה הרבה יותר נורא. הסתכלתי על שניכם בתיעוב, מכינים משהו במטבח, ופתאום קצת ריחמתי עליכם. ריחמתי על הזוגיות העלובה שלכם, על הפשרה הזאת שבטח מכרסמת לך בלב כל לילה לפני שאתה הולך לישון, התחושה הארורה הזו שאתה בכלל איש העולם הגדול, שנועדת לגדולות, ובינתיים אתה תקוע פה בקיבוץ עם החבר ההומו שלך. אני נשבע שרציתי לרגע לקום ולחבק אותך באותו רגע, ולהגיד לך שהכל בסדר, שיהיה בסדר, שמשהו גדול מחכה לך ממש מעבר לפינה. אבל הרגע עבר, ופתאום שנאתי אתכם אפילו יותר.

בלילה יצאנו לגן המשחקים, לחגוג יום-הולדת לרוני. הגענו לשם ראשונים ונשכבנו על המגלשה לחכות לבנות. אתה ואיתמר דיברתם, והעיניים שלי ננעלו על הכוכבים בשמיים. פתאום הרגשתי קטן כל-כך בתוך הדבר הגדול הזה, ורציתי להירדם ולא לקום. רציתי להפוך לכוכב, לרחף בחלל בלי כיוון ובלי מטרה, לצפות על הכל מלמעלה. להיבלע בין כל הכוכבים, להיראות לרגע ולהיעלם לרגע. זה כל מה שרציתי להיות.

כשהבנות הגיעו, הוודקה התחילה להישפך לתוך הגרונות וכולנו נהיינו שמחים יותר. כמה כיף לשטוף את המוח בכימיקלים ולשכוח מהצבא ומהבית, וכמה כיף לשכוח אותך. אתה היית מולי והסחרחורת טשטשה לי אותך. לא שנאתי אותך יותר ולא אהבתי אותך יותר. הייתי רק אני בעולם כולו.

 "מי בא לפרוץ לבריכה?" אני שומע את הקול המוכר שלך, והולך אחריך כמו ילד שהולך אחרי אבא. אתה עוזר לי לטפס מעל הגדר, ושנינו עומדים שיכורים מול המים השקטים. המקום הזה, שביום שורץ ילדים שמתרוצצים כמו חיידקים, כל-כך שקט בלילה. מפחיד.

אתה מתפשט וקופץ למים. אני מסתכל על הגוף שלך, וכל מה שבא לי זה להיות קרוב אליך. אני מוריד את הבגדים, וקופץ אחריך. אנחנו מסתכלים אחד על השני ומחייכים. אנחנו מתקרבים כמו מגנטים, ואז אתה משפריץ עליי. שנינו צוחקים. כמה קל לצחוק. היינו אמורים להיות אחרים עכשיו. היינו אמורים להיות זוג, ואני לא מסוגל לראות אותך יותר, לא מסוגל להיות בחברתך ולא מסוגל להתרחק ממך. אני זקוק לך כמו אוויר מורעל לנשימה. אתה קורע לי את הנפש, וזה עושה לי כל-כך טוב. הלוואי שנישאר כך עירומים, לנצח, מתקרבים ומתרחקים כמו מגנט מקולקל, שהפלוס והמינוס שלו מעורבבים זה בזה בלי קו גבול, שנמשך ונדחה בו-זמנית.

 "מיצינו?" אתה שואל, ואני מהנהן מתוך שכרות. אני יוצא מהמים ומתלבש מהר. פתאום אני מרגיש חשוף. אתה יוצא לאט, מתנגב, לוקח את הזמן. עוד לפני שהתחלת להתלבש, כבר טיפסתי על הגדר.

 "לאן אתה רץ?"

 "לא בא לי שיתפסו אותנו." אני עונה וקופץ החוצה.

חזרנו אל הבנות, והן נשארו שיכורות. שום-דבר לא השתנה בעולם שבחוץ. פתאום המבט של איתמר נתפס לי בעיניים, והוא הסתכל עליי כמו ילדה בכיינית שהרביצו לה. זה עשה לי בחילה. הקאתי.

 כשהלילה נגמר שכבתי על הגב והסתכלתי איך הכוכבים נבלעים לאט באור שעולה מהמזרח. רציתי גם אני להיעלם כך אל תוך האור. רציתי להיות שם, בסצינה הזו מ'להציל את טוראי ראיין', להיות חייל אלמוני, בלי שם, שנקצר במכונת הריגה אוטומטית, ונופל אל תוך הים האדום, שוקע כמו אבן. כי אם לומר את האמת, אנחנו לא יותר מסצינה זולה של סרט דל-תקציב, שאף-אחד אף-פעם לא ילך לראות. אנחנו רק ניצבים בסרט מלחמה, דמויות עלובות שמנסות בכוח למצוא תסריטאי מוצלח.