 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
זיכרון
זוכר את הלילה ההוא, שישבנו על ספסל בפארק וחשפתי בפניך את כל מה שיש בי? אני זוכר. אני זוכר את מזג-האוויר, אני זוכר את הפחד לפני, אני זוכר איך ליוויתי אותך הביתה במבוכה. אני, שתמיד הייתי הבוגר, המורה, פתאום הייתי כל-כך קטן ועלוב לידך. אני אפילו זוכר את השיר שהתנגן לי בראש, ואיך הרגשתי שוב בבית-הספר היסודי, בג'ונגל, במקום שבו אתה צריך להוכיח את עצמך. להוכיח שאתה גיבור, לדרוך על כל מי שאפשר כדי שחס-וחלילה לא ידרכו עליך. אני זוכר איך שיקרתי, איך חייכתי חיוך מזויף, איך חיבקתי אותך ושיקרתי לעצמי בראש: "הנה, אני כבר פחות מרגיש את זה". ואני זוכר גם את התמונה שלא יצאה לי מהראש. קראתי לה "הזיית חצות" כדי להפחיד את עצמי. זו התמונה שלי ושלך יושבים ומחובקים בלילה, על שפת-הים. אז עוד לא באמת ידעתי כמה אני אוהב את הים.
אני זוכר גם את הדרך הביתה מאוחר בלילה, ואת ההקלה שחשבתי שאני מרגיש. אני זוכר איך הלכתי לישון בסלון, כי פחדתי שאני אהיה יותר מדי נוכח במקום קטן כמו החדר שלי. הציפייה אחזה בי, ידעתי שיגיע הבוקר והכל ישתנה, שהאובססיה תחלוף, שהתלות תיעלם, שאני אשתחרר מהכבלים שלך, שהריח שלך יפסיק ללוות אותי לכל מקום, שהכל יירגע, שהכל יחזור להיות סתם, פשוט. כמו שאני אוהב.
והאכזבה. הכי אני זוכר את האכזבה. איך הכל נשאר אותו הדבר, איך עדיין מילאת, כמו מחלה, כל חלל ריק בגוף שלי, איך כל צלצול טלפון הזכיר לי אותך, איך כל צליל הזכיר לי אותך, איך לכל מקום שהלכתי אתה ליווית אותי, איך דמיינתי שאתה מחבק אותי בלילה, איך היית חסר לי בטיול, איך ניסיתי למצוא את הפרצוף שלך באנשים אחרים, איך ניסיתי להכריח את עצמי לחיות מחדש, איך התאכזבתי. פתאום אני נזכר בכל האנשים שדיברתי עליך איתם, על איך לאישיות שלי נמחקה כל המימיקה, אני הייתי מוכן להיות עבד שלך, הייתי מוכן שתכלא אותי בכלוב ורק שאני אהיה איתך, לידך, כל הזמן.
ואני זוכר את היום שבו הבנתי שנהיה חייבים להתנתק. שאני לא אוכל להפסיק לאהוב אותך, ושאתה כבר אוהב יותר מדי אנשים אחרים. אתה ישבת וסיפרת לי על החיים החדשים שלך, שעמוק בפנים ידעתי שיגיעו אבל הדחקתי. ואני זוכר את הצביטה בבטן ברגע שסיפרת לי, ואני זוכר איך טפחתי לך על השכם וניסיתי לעזור לך, כשכל מה שרציתי בעצם היה לקבור את כל מה שאתה אוהב. עוד לא ידעתי להגיד את זה במילים, אבל הבנתי שכל רגע איתך יהפוך להיות עינוי, סבל מתמשך, בחילה שמונעת הירדמות.
אתה זיכרון, אתה ישן מדי כדי להיות אמיתי. אתה הבגרות הנפשית שלי בהיסטוריה, שכולם פוחדים ממנה כל-כך עד שמגיע רגע המבחן עצמו, ומגלים שהכל סתם שטות אחת גדולה. הבל הבלים, הכל הבל.
|
נכתב על ידי
,
23/6/2010 23:38
בקטגוריות אבסורד, אהבה, אנושות, בדידות, הזיה, הערצה, זיכרון, ים, לילה, מחלת נפש, קיום, קיץ
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
הרקדן בשדה השיפון
כשאתה מניע את הגוף שלך ולא ברור לך למה, אתה רוקד. אתה זורק הכל באוויר, מוקף באנשים או לבד, בקצב חיצוני או פנימי, לפתע הגוף שלך הופך לאוויר והכל מתחיל לנוע מתוכך החוצה. כשהרגל נוגעת בריצפה, אין לה מטרה. היא לא הולכת לשום-מקום, התזוזה של הגוף שלך הופכת להיות חסרת-תכלית. הזיעה של המצח לא רק מקררת את העור, אלא מפרישה אל מחוץ לגוף את כל הפחדים, את כל הכעסים, את הכל. לרגע אחד זה רק אתה והאוויר, מתערבבים.
הגאווה ממלאת אותך, כל מחשבה מקבלת שם. ספק אדם, ספק רקדן ספק אוויר.
יש איש זקן אחד ברחוב שלי שבכל בוקר מסדר שורות של לחם על חומת האבן הקטנה שליד ביתו. במשך כל שעות היום הוא גורר את רגליו בצעדים קטנים ומסדר שורות של לחם. הוא לא מדבר, הוא זקן מדי כדי לפתוח את הפה ולהוציא אוויר, אבל המילים שלו יוצאות ממנו דרך שורות הלחם.
כל שורה כזו היא שורה משיר שנעול בו, שנכתבה בדייקנות של משורר.
| |
פופ-ארט
גם החולצה
בייצור ההמוני
היא יצירת אמנות
של אלפי פועלים סינים
וגם הרמת פח הזבל
אל תוך המשאית
היא תנועת מחול
של שני ערבים
ובתוך כלוב המתכת שלי
בין המסכים והמסיכות
קשה לי להבין
את מה אני אוהב יותר
את החולצה שאני לובש
או את בני-האדם שהכינו אותה
את העובדה שבלילה הזבל ישנו ובבוקר הוא איננו
או את החיוך חסר השיניים של נהג המשאית
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
