על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

איך נחזיר

את מה שאבד?

הלא אהבתי אתכם פעם

הרי חיינו זה בזה בזה

היה פעם אושר גדול

וקושי עצום

ועצב שמתגנב בלילה

ונמס בחומה של מילה אחת

ולאן כל אלה נעלמו?

היום אנחנו יושבים ובוהים בקיר

מחכים

מזיזים את הידיים בכל הכיוונים

והרי היו פעם חיים בבית

וצחוק וצעקות ורעש גדול

וגם סיגריות וקפה לעת לילה

הרי הכל היה

והיום?

זיכרון מתערבב בדמיון

כנרת רחוקה, דוממת בצפון

ואתם קרובים, דוממים כמוה

ואולי לא היו הדברים מעולם?

זוכר שפעם היית עוד מלחין?

היום אפילו זה לא

הרגשות שלך כבר סוחפים מדי בשביל תבנית עם קצב

אז אתה משרטט אותם בשורות בלי צורה

מקווה שמישהו יבין.

אבל מי שבאמת רצית שיבין

עסוק עכשיו בלהבין איך לגעת במישהו אחר.

הוא אף-פעם לא היה שלך

למרות שלפעמים שיקרת לעצמך שכן

ועכשיו הוא אפילו לא כאן לחשוף את השקרים שלך.

אז ניסית לחזור להלחין

אבל שום אקורד לא מצליח להכיל חיים

ולך רק נותר לקוות שהרעד באוויר

ירעיד למישהו את האיברים הפנימיים

או אפילו רק את העור.

-

מי הולך עכשיו לבד ברחוב

מחפש עצמו בחלונות הראווה?

זה שוב אתה

מודד בגדים

פושט חיים

ברגע.

מי מרכיב בעצב אוזניות

מזהה עצמו בכל שורה שמישהו כתב?

זה שוב אתה

מנסה לראות

בתוכך

משהו מיוחד.

אבל אתה כמו כולם

רוצה לבלוט על רקע

העיר הצבעונית

שבולעת אותך

ואתה נעלם

בכל אוטובוס נוסע

בכל מסע שמנסה

לפרוץ החוצה

מלב כל-כך קטן

-

הייקו

תמצית החיים:

יקיצה, פיהוק וקץ?

שינה עמוקה.

במקום לישון

מתעסק בעצמך עד בחילה

עם אצבע מלוכלכת מעצב

היום כבר לא כותבים שירי מולדת

היום אסור לאהוב את המדינה

ואם תשלח את ידך אל אדמתה

תיטע אותך כמו עץ בשטחים הכבושים

הרי בבית שלך

ונגמרים בו

הוא האופן בו המילים ששאלת

תמשיך לנגן אותם

וכל שיישאר לך

אולי של נאורים