כששישי בצהריים ואני עייפה אני אוהבת לדמיין את הלילה ואת הפאבים והמסיבות. אני אוהבת לדמיין את תל-אביב ואת השפע ואת הרעש של האופנועים ברחוב ואני פתאום כאילו מתעוררת לחיים, בוקעת החוצה מתוך קליפה קשה ונולדת מחדש לתוך החדר האפור והמשעמם הזה.
וכשאתה מגיע עם האוטו והלילה כבר לילה ואני נכנסת אני יודעת שאני ואתה נשכב היום, והנסיעה על כביש החוף בלילה עם המוזיקה החזקה מרגיש כמו מסע בחלל החיצון של הנפש. אנחנו משייטים שם ואני עוצמת עיניים ומרגישה את המהירות של המכונית מאיצה בי את כל האיברים והכל מתנועע בי באיזו מין אחדות מוזרה של קיץ.
ואני אוהבת את התור מחוץ למועדון כשכולם נמחצים אליי ואני סוף כל סוף מרגישה חלק ממשהו, איזו תנועה כזו של אנשים שזזה כמו ענן ממקום למקום, מהחוצה פנימה, מהעולם המפחיד הזה של רחובות וחושך אל תוך באסים שמדגדגים בבטן וקורעים את האוזניים ואורות סגולים שמסתובבים ומסתובבים ומסתובבים.
אז אני נכנסת וכולם בוהים בי על הבר, אז אני משתפכת קדימה ומבקשת וואן-גוך, וכולם אוהבים את זה. מעין הנהון כללי של הסכמה עובר בין כולם וריהאנה צועקת לי באוזן איך שהיא מצאה אהבה במקום חסר-תקווה, ואני יודעת שאין פה לא תקווה ולא אהבה, אבל לפחות יש אלכוהול וגם אני ואתה נשכב היום וזה מספיק לי.
אני נצמדת אליך בריקודים, יודעת שלא תוכל להישאר אדיש, ואתה ילד כל-כך מטומטם וביישן שלפעמים בא לי לקשור אותך לאבן ולזרוק אותך לירקון. אבל לא אכפת לי כי אתה היחיד שמבין אותי, ואני שותה ושותה והמוזיקה משתכרת יחד איתי, ממילים לועזיות שמערטלות לי את ההיגיון לקשקוש אלקטרוני נטול משמעות, שכאילו תופס אותי ברגליים ומזיז אותי לכל הכיוונים.
בסוף אני נופלת לידיים של מישהו אחר והוא מנשק אותי, ואני מתמסרת אליו כי כבר לא נשאר לי למה להתמסר, אני כל-כך אוהבת להיות נאהבת, ובעצם בכלל להיות. הוא מנשק ומנשק ואני מתנשקת ומתנשקת, עד שיד זרה תופסת אותי ולוחשת לי שכבר מאוחר וצריך לחזור הביתה.
אז אני נגררת איתך אל האוטו, צוחקת בקול רם כי אם לא הייתי צוחקת הייתי בוכה, ואני נמרחת על החלון כמו ילדה קטנה שחוזרת מליל-הסדר ולא מצליחה להשאיר את עצמה ערה.
פתאום הקול שלך מעיר אותי ואנחנו כבר ברחוב שלי, את שואל אם אני אסתדר ואני עונה שלא למרות שאני יודעת שכן. אז אתה מלווה אותי למעלה ואנחנו נכנסים למיטה ואתה לא זז ואני מנסה ומשתגעת ואתה לא מגיב ואתה רק רוצה לחזור הביתה ואני כל-כך לבד, אז אני נשכבת לידך והולכת לישון.
כששבת בבוקר אתה כבר לא במיטה, והמזגן בחדר נושף עליי רוח קרה ויבשה שמחזירה אותי אל הקרקע. הראש כואב לי ואני יודעת שאני עדיין קיימת, אז אני מסתכלת החוצה ורואה אמא וילדה מטיילות ברחוב.
כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ילדה קטנה, מוגנת ובטוחה, שעדיין לא מבינה לאיזה מקום נורא הביאו אותה. במקום זה אני מסתובבת ממועדון למועדון, ממסיבה למסיבה, ובין וודקה לוויסקי אני נזכרת איך אהבתי לקפוץ בשלוליות עם המגפיים הצהובים שלי ולדמיין שאני רב-חובל של אנייה שמפליגה רחוק רחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
