על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

אף-אחד לא בחר לבוא לכאן

ולרוב גם לא בוחרים ללכת

מה שכן בוחרים

זה לתת לזמן לזרוק אותך

זה לגלגל את כל המעמסה הזו

במעלה של איזו גבעה בלי שם

עד שמגיעים לפיסגה

וצריך להתחיל הכל מחדש

כשאתה מדמה לך את המוות

כל הדברים מאבדים את שמם

שולחן, לחמנייה, תינוק, מזלג, קיר,

כל אלה הופכים להיות "משהו"

איזה עצם חי או דומם

ואף-אחד לא בחר אותם

והם קיימים רק מעצם קיומם

מה שכן בוחרים

זה לתת לזמן לזרוק אותך

זה להיזרק עם הזמן

ולהיזרק ולהיזרק ולהיזרק

עד שהנזרק הופך לגוף

שנזרק לבור באדמה

שנמחק ממנו כל זיכרון

לאיזו מעמסה שאיזה מישהו

גלגל פעם במעלה של איזושהי גבעה

[בית, איש, דממה]

איש: מאז שאמא מתה, שקט פה למדי. היא כבר הייתה אישה זקנה, לא הופתעתי. למוות הזה התכוננתי כבר לפני עשור. ובכל-זאת, שקט. אין כאן שום קול מלבד הקול שלי. לא כיף לדבר עם עצמך, זה מרגיש בודד עוד יותר מלא לדבר בכלל. אולי אם הבית היה ריק, היה לפחות הד שהיה גורם לי להרגיש בטוח יותר, אלא שאמא השאירה אחריה את כל הרהיטים מעלי האבק שלה כאן. קצת מפחידה הדממה. אולי כדאי לזמזם.

[איש מזמזם]

לא. הכל נשאר אותו הדבר. בבית עדיין דממה, ואמא עדיין מתה. אצל השכנים ממול, רעש. כל היום רעש. הם זוג נשוי, הסתדרו בחיים. אמא ניסתה במשך זמן רב למצוא לי שידוך, אלא שעל סף ההצלחה – מתה. אני חושב שאדפוק על דלתם של השכנים, שקט כאן כל-כך, בלי אמא. אמא מתה לפני שבועיים.

תמונה 2:

[בית ממול, שכן מפליץ וצוחק לאחר כל נפיחה. נכנסת שכנה]

שכנה: אח, איזו שמחת חיים יש פה בבית!

שכן: ואיזה ריח!

שכנה: אפילו הנפיחות שלך מריחות כמו מי ורדים.

שכן: אולי הן באמת מי ורדים!

שכנה: בבית הזה, באמת שאי-אפשר לדעת!

שכן: וגם כשאפשר – אז מעדיפים שלא!

שכנה: ואילו בבית ממול... מסכן קטן. רק לפני שבועיים התפגרה לה הזקנה.

שכן: וההוא, הגמד, יושב על היום בסלון בדממה מוחלטת.

שכנה: כן, כשעצובים קשה מאוד להפליץ.

[דפיקה בדלת]

יבוא!

[נכנס איש]

איש: שלום, אני מתנצל על ההפרעה, פשוט בבית שלי... כל-כך הרבה דממה. הייתי חייב קצת רעש.

שכנה: רעש יש ברחוב. זה לא מנומס להפריע כך לזוג ברגע אינטימי.

שכן: אולי לא ידעת, אבל אנחנו מאוהבים.

שכנה: וכשמאוהבים, מאוד לא נעים ששכנים בודדים מפריעים לך.

שכן: ואני אוסיף עוד משפט, מגבר לגבר. לפעמים, אתה יודע, קצת קר בלילה, ובכל-זאת, אנחנו לא נהיים צעירים יותר... ולעיתים, מה לעשות, לא נעמד ה...

שכנה: זין.

שכן: ואחרי עבודה כל-כך מאומצת, אחרי שפשופים וליקוקים, ועד שסוף-סוף הכל זקוף ומתוח... נכנס הגמד המתאבל ומפרק את כל הקונסטרוקציה!

שכנה: בעלי מנסה לומר שלהבא, לפני שאתה דופק על הדלת, תנסה להצמיד אליה את האוזן. אם גם כאן דממה, סימן שהשטח פנוי ושאתה יכול לדפוק על הדלת. אך אם רעש, צחוק ושמחה אתה שומע, עליך להמשיך בדרכך ולא להפריע לנו.

איש: אך לשם-מה לי להפריע לכם בדממה, אם מלכתחילה מה שחיפשתי היה טיפת רעש.

שכן: רעש יש ברחוב.

איש: אם כך, אלך לרחוב, ואתם... ואתם ברי-מזל כל-כך שיש לכם זה את זו.

שכנה: להתראות לך, שכן יקר! נשמח לראות אותך בעיתות של דממה!

[איש יוצא. שכן ממשיך להפליץ ולצחוק לאחר כל נפיחה]

תמונה 3:

[רחוב. זקן מסדר שורות של לחם על חומת אבן. נכנס איש]

איש: שלום, אדוני.

[דממה]

הבטיחו לי שאזכה כאן לקצת רעש, אבל בשעה כזו נדמה שרק אתה פה.

[דממה]

אתה מבין, אמי נפטרה. הייתה אישה זקנה, חולה, לא הופתעתי. אלא שמאז שהלכה לעולמה, כל הבית התמלא בדממה שאין דבר שיפר אותה! אפילו אני, שמדבר ומדבר, לא מצליח לסלק מעליי את הדממה. הבטיחו לי שכאן, ברחוב, יהיה רעש. האם בבקשה, תוכל לעזור לי.

[ציפור נעמדת על קצה חומת האבן, הזקן מסלק אותה]

אולי הציפור הייתה יכולה לעשות קצת רעש, אדוני. אולי אילו לא היית מסלק אותה, אולי הייתי מוצא בה נחמה. אשמח, אדוני, אם בפעם הבאה שמגיעה ציפור כזו, לא תסלק אותה במהירות כזו, ותתן לי קצת להתענג על קולה.

[ציפור נוספת נעמדת על קצה חומת האבן, הזקן מסלק אותה]

בבקשה, אדוני, נסה להבין. אני איבדתי את אמא שלי. כל שהיה לי בחיים היה אמא והבית. היא הייתה שוכבת במיטה ואני הייתי מטפל בה, מדבר איתה. הרגשתי חשוב, הרגשתי יעיל. היא נתנה טעם לכל צעד שלי, היא נתנה לי מטרה. כל עוד שמרתי אותה בחיים, היה טוב בבית, וגם ברגעים של שקט הרגיש כאילו יש רעש. מאז שמתה אמא, אין יותר בשביל מה לחיות! אין יותר לאן ללכת, כל היום אני יושב ובוהה, וגם אם אני מדבר או מזמזם, הכל שקט כל-כך. בבקשה, אדוני, נסה להבין אותי. חשוב שהסיבה שלך לקום בבוקר הייתה פשוט מתנדפת מהעולם.

[זקן יוצא מהבמה. איש מתייאש ויוצא גם-כן. להקת ציפורים מתיישבת על חומת האבן ומנקרת בלחם]

תמונה 4:

[כלה בוכה על ספסל. נכנס איש]

איש: סליחה?

כלה: כן?

איש: תהיתי, אולי, אם אוכל לשבת לידך ולהקשיב לבכייך.

כלה: סליחה?
איש: אמא שלי נפטרה לפני שבועיים, ומאז הכל שקט. חיפשתי קצת רעש, חיפשתי משהו להקשיב לו. תהיתי אם אוכל לשבת לידך ולהקשיב.

כלה: בוודאי.

[הוא מתיישב לידה. היא בוכה]

החתן עזב, אין עוד טעם לחיים.

איש: את לא מוכרחה לדבר, באמת, יספיק לי גם אם רק תבכי.

כלה: זה הבכי האחרון שלי.

איש: היום?

כלה: בכלל. חבל התלייה כבר מוכן אצלי בבית. אני אסיים לבכות ואלך להתאבד.

איש: להתאבד? למה להתאבד?

כלה: למה לא? הנה, הגעתי לשפל המדרגה. הדמעות של הכרית שלי לא נותנות לי לישון. ויש רק דרך אחת להפסיק להרגיש את הדמעות על הכרית.

איש: אפשר גם להפסיק לבכות.

כלה: איך? איך מפסיקים לבכות? תחשוב שהיה לך אדם אחד, שבשבילו היית מוכן לעשות הכל. בשבילו היית מוכן לוותר על חייך, היית מוכן לכלוא את עצמך בכלוב, היית מוכן לוותר על כל חלק וחלק באישיות העלובה שלך רק כדי שיהיה לו טוב. תחשוב שהיה אדם אחד שבשבילו היית קם בבוקר, והיית הולך לישון רק כדי לקום בשבילו שוב יום למחרת. ותחשוב שיום אחד, מבלי לומר מילה, האיש הזה היה אורז מזוודה והולך. איש לא יודע לאן, איש לא יודע למה, אך כל מה שידוע הוא שהלך, ושלעולם לא יחזור. תאמר לי, איזה טעם יש לחיים כאלה? איזו סיבה יש להפסיק לבכות?

איש: אולי כדאי לך לחיות בשביל אותם בקרים שבהם התעוררת רק בשבילו. אולי את צריכה שינוי, אולי תקומי בשביל שולחן במקום אדם, אולי תקומי בלילה במקום בבוקר?

כלה: אז אחיה בשביל לקום בבוקר. אז אקום בשביל שולחן, אולי אפילו אקום בלילה. ואז מה?

איש: ואז...

כלה: ואז כלום! זיכרון לא מספיק להחזיק חיים. אז אקום בשביל שולחן, וגם זה יתפרק וייעלם. ובלילה? מה יש בלילה שאין ביום? איזה מין חיים אני יכול לחיות בלילה שאני לא יכולה לחיות ביום?!

איש: אני לא יודע.

כלה: אין חיים כאלה. הכל חולף, הכל נגמר. אולי הגיע הזמן להחליט איך ומתי.

[כלה יוצאת. איש יוצא]

תמונה 5:

[בית ממול, שכן עדיין מפליץ וצוחק לאחר כל נפיחה, ושכנה צוחקת איתו. דפיקה בדלת]

שכנה: יבוא!

[נכנס איש]

מה אמרנו לך לגבי כניסה לביתנו בעיתות של רעש?

איש: אני מתנצל, רציתי רק לומר דבר אחד, קצר. אתם תמותו. אתם תמותו, וגם השפשופים והליקוקים לא יעזרו לכם. אחד מכם ימות ראשון, והשני ימות משברון לב. וגם בבית שלכם, שפעם היו בו רעש ושמחה יעמוד דומם, ואיש לא יזכור שפעם היו פה שפשופים וליקוקים. אתם תיעלמו, וגם הרעש ייעלם. יום יבוא וכל העולם יהיה דממה מוחלטת. ולא משנה כמה מאוהבים אתם, כמה טוב לכם ביחד, וכמה רעש תעשו – הכל ייעלם. שיהיה לכם לילה טוב, אני הולך לישון.

[איש יוצא]

תמונה 6:

[בית, איש, דממה. איש עומד על כיסא, סביב צווארו כרוך חבל תלייה]

איש: אני הולך לישון עכשיו, ואף-אחד לא יעיר אותי. אם גם ככה הבית מלא רק בדממה, אין זה משנה אם אני כאן כדי לשמוע אותה או לא.

[איש מסתכל לצדדים, לריצפה. הוא נושם עמוק, בולע רוק, מכווץ את פניו ומרים את רגלו במטרה לבעוט בכיסא. דפיקה בדלת]

יבוא!

[נכנסת כלה, חבל תלייה בידה]

כלה: לא הצלחתי.

[מתיישבת לידו, בוכה]

איש: די, לא לבכות... יהיו עוד הזדמנויות...

כלה: מה, איך יכולתי לחיות את החיים האלו אחרת? עשיתי הכל לפי הספר, נולדתי, אכלתי, למדתי, התווכחתי, התאהבתי, ננטשתי ונכנסתי לדיכאון עמוק. הרי כאן החיים אמורים להסתיים! אבל אני, הקדמתי את זמני בחמישים שנה... אני רווקה זקנה בגוף של בת שלושים! לאן אפשר להתקדם מפה?

איש: את יכולה להישאר איתי הלילה, אם את רוצה.

כלה: [בוחנת אותו] אתה לא מציאה מי-יודע-מה...

איש: ואת שמנה. ובכל-זאת, יש לך פה ומיתרי קול, ואת יכולה לעשות איתם כמעט כל מה שנחוץ לי בחיים, בינתיים.

כלה: וגם אתה, למרות הכל, בן-אדם...

[שתיקה ארוכה]

אני מפחדת ללכת לישון, ששוב אתעורר מחר במיטה ואגלה שאין לי בשביל מה לקום ממנה.

איש: לא חייבים ללכת לישון. אפשר גם סתם, ככה...

כלה: סתם ככה?

איש: סתם, את יודעת... לשבת, לקום, לשתות תה, לשטוף את הכלים... מדי-פעם, כשיהיה שקט, תוכלי לפלוט איזו מילה, כמו 'נורווגיה' או 'קשקשים'.

כלה: כן... אני מניחה ש'נורווגיה' ו'קשקשים' הן סיכום ביניים יפה לעלילות חיינו הקצרות...

[שתיקה]

אז מה עכשיו?

איש: עכשיו? חיים...

[מסך]