על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

 אתמול לקחתי חלק באחת המחאות העממיות הגדולות ביותר שנראו במדינת ישראל האהובה שלנו מאז הקמתה. ולמה קראו בה, בעצם? קראו לדברים הפשוטים ביותר, הבסיסיים ביותר, שלמענם הוקמה מדינת ישראל.

 כשעלו לכאן החלוצים בעלייה השנייה והשלישית, כשעלו לכאן ניצולי השואה, כשהעם היהודי החליט לחדש את חייו הרוחניים והפיזיים - לנגד עיני כולם הייתה אותה התמונה של חברה צודקת, שוויונית, שבה כל עם ישראל ערבים זה לזה ויש בה דרור לנפש ופת לדל.

 ומה קיבלנו? קיבלנו ממשלה חזירית, לא אנושית, לא יהודית, מנותקת עד כדי בחילה. אני נולדתי לחברה מפוררת, בלי זכויות בסיסיות לכל אדם, בלי עבודה מאורגנת, בלי חזון וחלום יפה. עבודה עברית בשבילי היא עבודה בעיניים. יהודי כבר לא יודע עבודת כפיים מה היא. נולדתי אל תוך הלא-כלום של סוף המאה העשרים, אל תוך הלא-כלום שביבי וחבריו כל-כך אוהבים.

 במשך שנים לימדתם אותנו שאין אמת, שאין ערכים, שבמדינת ישראל רק החזק שורד, גידלתם אותי בג'ונגל אנושי, במלחמת הישרדות.

 אתמול קם עם ישראל וצעק - די!

 לפני שש שנים הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד, ובמשך שש שנים אני לומד ומעמיק בכל אותן הסיסמאות שנזרקות עכשיו ברחוב.

 בשנה האחרונה חייתי בחוות ההכשרה, שהכשירה אותי לחיי שיתוף, לחיים של הגשמה חלוצית כאן במדינת ישראל, בארץ שאני כל-כך אוהב, בנופים שאני מרגיש חלק בלתי-נפרד מהם.

 מחר אני מתגייס לצה"ל. מתגייס בגאווה גדולה שיש לי הזכות להגן על העם שלי, על המחאה הזו שהולכת גדלה.

 מעכשיו אוכל להסתכל על המחאה רק מהצד. אבל בכל פעם שאני שומע את צמד המילים 'צדק חברתי', בכל פעם שאני מבין שאני לוקח חלק בכתיבת ההיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל, שאני מבין שבאמת יש כאן פתח לשינוי, לעתיד טוב יותר - בכל פעם כזו הלב שלי פועם כל-כך חזק, תחושת האחדות והשלום היא כל-כך אמיתית... קשה לי להאמין שכל מה שקורה כאן אמיתי.

 ברחוב יש יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, ימנים ושמאלנים, וממש כמו פעם, לעיני כולם אותה התמונה - על חברת מופת בארץ ישראל.

 במהלך הקיץ הדרכתי חניכים במחנות הקיץ בנושא ההעפלה ובנושא הפלמ"ח, ותמיד בלב הייתה מעין תחושת החמצה על החברה היפה שפעם הייתה כאן, על הרעות והשוויון ששררו מסביב לכל מדורה.

 במחנה העפלה החניכים שלי יצאו להפגין נגד הספר הלבן. העיניים שלהם ברקו והם לא חששו להתמרד נגד מה שלא צודק בעיניהם. אני זוכר שחשבתי לעצמי איפה עם ישראל היום, מתי אנשים יצאו עם אמת כזו לרחוב במדינת ישראל של 2011.

 והנה הוא כאן. המדיניות הכלכלית-חברתית-דורסנית היא הספר הלבן החדש. הגיע הזמן להבין שיש דברים שלא מוותרים עליהם.