כשאתה מתאהב בבן-אדם אתה מוותר על היכולת להכיר אותו.
כי אהבה היא תחושה, היא רגש, היא אותו הדבר הממלא אותך למראה פנים, למשמע קול, למגע גוף. האהבה היא אינסטינקט, אבל לא אינסטינקט מהטבע, אלא אינסטינקט מעולם האדם, של רגש אל רגש, של שני מחזות חד-מימדיים.
וכדי להכיר בן-אדם צריך יותר מרגש. צריך חשיבה, צריך יכולת ניתוח. צריך להכיר בתת-מודע, בתת-רגשי, בעובדה שהאדם הוא לא רק רגשות ותחושות אלא גם נפש, ולנפש יש מדע וכללים וחוקים, וכדי להכיר בן-אדם אתה צריך לקבל אותו כאדם שלם.
לא כך הדבר באהבה. לכן להכיר אפשר את כולם, אבל לאהוב קשה כל-כך. אנו, אלה שמלאים ברצון לקבל ולהכיל ולעשות טוב, מוכנים להכיר כמעט את כל האנושות. מוכנים להכיר לעומק, ולחדור אל פינות נפשותיהם, ולהעמיק ולחטט עד שייטהרו ויהפכו שלמים יותר.
וכשאנחנו מתאהבים, הכל מתבלבל. כבר אין אדם שלם, כבר אין רבדים ופסיכולוגים, אלא רק מחזה חד-מימדי, רק דמות רפאים מהפנטת.
וכשאני מתאהב, כאילו הכל מאבד מהטעם שלו. אפשר לסגור את האור לנצח, עד שהרגשות יכלו ובוקר חדש יאיר את שדות הנפש הפגועה שלי, שמעולם לא טעמה אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
