,I once had a girlfriend
But then one day she dumped me, and everywhere
.I'd go people would ask me where she was
,I don't want to talk about her
,Someone always asks about her
.So I tell them all my girlfriend's dead
I say it's leukemia or sometimes bulimia
Or a great big truck ran her over
.And chopped off her head
,I don't want to talk about her
,Someone always asks about her
.So I tell them all she's dead
I guess there's a part of me that likes the sympathy
Or the looks on thier faces when I tell them how
.She passed away
,My girlfriend's dead you see
It's a total lie, but it's easier on me
.Than having to admit she likes someone else
,My girlfriend's dead you know
Please change the subject or I am going to go
.Jump off a building and join her in heaven
שירי אהבה מטופשים, שירים עצובים על החיים, שירים של עצב.
כמה כבר אפשר לכתוב על זה, כמה כבר אפשר לשמוע.
כמה כבר אפשר לבכות שקשה לי ונמאס לי ושאני לא מבינה את עצמי ואת הרגשות שלי.
כמה כבר אפשר לזייף חיוך.
כמה כבר אפשר לאכזב אותו, לבודד אותו, לייאש אותו, להוציא ממנו את כל המיץ.
כמה כבר אפשר להאשים את עצמי כל הזמן?
אני באמת מרגישה תהום בתוכי כשאני בודדה, כשאני נכנסת לדכאונות שלי.
אני מרגישה לבד, חוסר הבנה.
אני מסתירה את הדמעות,
ואתה תמיד צועק. כאילו אתה אף פעם לא שומע את עצמך וכמה ההפך מרך הקול שלך נשמע.
ואני תמיד מצטערת.
ותמיד אשמה,
כי אין לך חברים עכשיו וזה הכל באשמתי.
כי אני חסרת בטחון, פויה לי.
נהפכתי להיות האויבת הכי גדולה של עצמי, אני בודדתי אותך מכולם ועשיתי אותך רק שלי,
אני מנסה לשלוט בך לחלוטין במקום לאהוב אותך פשוט ולתת לך לפרוח.
'צלקות מהעבר', אתה אומר.
אני צוחקת.
אילו רק ידעתי מאיפה להתחיל,
למצוא את המילים.
אבל חכמים ממני אמרו את זה יותר טוב לפניי, וכנראה שבאמת לא המצאתי שום דבר חדש או ייחודי והפכתי להיות הדבר שהכי שנאתי ושלא רציתי להיות.
כמו כולם, לא מיוחדת.
אני חושבת על מושגים כמו 'אהבה, 'חברות', 'נאמנות'.
הערכים הגבוהים שפעם היו לי, כנות נאמנות הערכה.
והערכים השחורים שלי, שקרים רמאות פיתוי.
אני חושבת על חן הכותבת, חן היוצרת, חן בתחתית, חן עם ההרס העצמי.
שרק רוצה להזריק הירואין ומתבאסת שלא הכירה את החברים הנכונים שיביאו אותה לשם,
ורק רוצה שכבר יאנסו אותה או יחטפו אותה או שיקרה משהו שיטרטר את השגרה ויגרום לכולם לדאוג,
או שאולי אני אידרס ע'י אוטו וכולם יבכו לידי בבית חולים בזמן שאני אהיה בקומה ויבכו משמחה כאשר אפקח את עיניי.
ואפילו שי יבכה, ועמרי. והם יתחבקו ויחלקו דאגה לי.
או שחן שרצתה רק תשומת לב, ולא עצרה בשום דבר כדי להשיג אותה.
גם לא להפסיק להעמיד פנים שאתה שיכורה ולהתאמץ להתנהג נורמלי,
אבל למה בעצם. יש תירוץ עכשיו, שתיתי קצת וודקה. מותר לי להתנהג סוףסוף כמו שאני רוצה ואף אחד לא יכול לעצור אותי,
ואני אשרוף לעצמי סיגריות על הבטן כי לעזאזל זה מה שאני רוצה לעשות ואם זאת בחירה שלי לא צריך להיות שום דבר רע בזה.
וכן אני אעשן, ורק למען אחרים ולא למען עצמי,
ואני אקלל כמה שבא לי, ואומר לכולם מה שיש לי לומר להם בפנים ואזרוק מהחיים שלי את כל מי שמזיין את המוח ושאין לי כוח אליו ואשאיר רק את העקשנים והאיכותיים,
ואני תמיד אמצא משהו רע וביקורתי להגיד.
ואני תמיד אוציא את עצמי בסדר ואני אדרוש מכולם לתת ולתת ולא אעניק את הדבר בחזרה,
ואני תמיד אקנא בשי אם הוא אפילו מדבר עם מישהי, ואני תמיד אקנא בליטל או דנה או אווה אם הן ייצאו עם חברה שהיא לא אני,
ואני תמיד אדרוש להיות במרכז התשומת לב וארצה מתנה לשנה שלנו או ליומולדת וימי פינוקים והרמת כוסית כי יש סיבה לחגוג.
ואם החיים שלי בעצם אמורים להיות טובים עכשיו ואני אמורה להיות טובה יותר,
למה לא בעצם.
למה לא להרים את הכוסית ההיא, למה לא לשמוח בשמחתי כל יום מחדש שיצאתי משם,
למה לא לגרום לי להתאהב בך כל יום מחדש כמו ב'50 דייטים ראשונים', או למה לא לשנות קצת את נוסח הדיאלוגים ביננו כי הוא פשוט לא עובד ואין לי מושג כבר כמה פעמים אמרתי לך את זה.
למה לא להשאר בקשר עם חברים שלך כמו שכל אחד היה עושה ואומר לי שבעיה שלי שאני לא אוהבת אותם כי הם חברים שלך ועליהם לא תוותר בחיים,
להראות לי שהם כאן לנצח וכדי להישאר במקום לנתק איתם קשר ורק להראות לי כמה אתה מאושר בלעדיהם וחי חיים שלמים בלי כל החברים ההם?
ואתה תמיד עייף איתי, למה אני אשמה בזה? שאתה ישן פחות טוב, אתה מוצא בזה משהו הגיוני?
שינה יותר איכותית מיי אס.
אני חושבת למה לא, למה לא להבין מאיפה באתי. מאיזה מקום שחור וחשוך של רחמים עצמיים ודכאון וייסורים שהעברתי את עצמי,
שנים. שנים!
וברור שחלקיקים מזה יישארו,
ברור שיהיו ימים בהם אני אתעורר בבוקר ואראה רק שחור בעיניים כי אני באה ממקום של חושך,
ונכון שאתה מכניס לי הרבה אור לחיים, ולא רק אתה.
זה האחים שהקשר ביניהם מתחזק כל הזמן, וזאת החברה הטובה שהקשר איתה לעיתים הכי נפלא שיש ולעיתים יותר גרוע מכל דבר,
אבל זה גם זה.
וזה החברות שלי שחלקן באמת מדהימות כמו דנה וייס ולילך שהיא גם משפחה שזה בונוס.
ואמא ואבא וסבא וסבתא ודודה ברכה.
אבל זה גם השומן, והצבא, והמינוס, והחוסר סיפוק והחוסר חופש והחוסר בחירה והמדים והחוסר בטחון והפנים שלי כשאני רואה את עצמי על הבוקר,
והחוסר תחושת סקסיות ומגניבות או שאני מצחיקה בכלל או שאסור לי בכלל לדבר כי מי אני בכלל ומה אני קשורה לחיים.
מי אני בכלל.
והחוסר אמונה הזה שאנחנו איפעם נהיה מאושרים ביחד או נגור ביחד או שנתחתן אלוהים ישמור או שיבואו לבקר אותנו בבית שלך כי אין לך חברים כבר וזה הכל באשמתי נכון?
למה זה שרק בדמיון שלי הכל ורוד ומלא פוניז וחזירונים מקפצים בשדות ואוהבים את הכל, ואני מתעוררת למציאות בה אני בחיים לא יכולה להתלונן או לבכות כי לאף אחד כבר אין כוח אליי.
או שאף אחד כבר לא רוצה לשמוע, כולם נוטרים טינה ושונאים.
והכל באמת שחור לפעמים, ואני לא רואה את הגבר שלי וכמה שטוב לנו 98 אחוז מהזמן, אני רואה את ה2 אחוז בהם אנחנו נפרדים ואין תקווה ולא נועדנו להיות.
ולמה זה שכל מה שאני שנאתי בבני אדם ובעיקר בנשים ולא דגלתי בו והייתי יורדת עליו ואמרתי שאני בחיים לא אהיה כזאת,
כשהייתי בבן ציון עם אנה או כשאפילו הייתי בוצ'ה עם בנדנה בכיתה ח', מתחבאת מהמורים בשירותים עם ליטל.
למה אני מפרידה בין חברים שלי לחברים שלו, למה האושר שלו הוא לא ערך עליון אצלי בקטע הזה.
איך הגעתי למצב שליטל באה אליי לבקש חיבוק או מילה טובה ואני מנפנפת אותה כלאחר יד?
וכל מה שאני רוצה זה לישון?
לישון ולנוח במקום לרוץ בשדות ולרכב על אופניים, ורק לסיים עם הצבא הזה כדי להתחיל את החיים במקום לעשות שעכשיו יהיה החיים שלי והאושר שלי,
כי אם מחר אמות?
אמות בידיעה שחיכיתי שנתיים עד שהאושר יגיע, עד שאשתחרר מצה'ל ועד ששי יסיים את התואר כדי שנוכל לקנות בית,
עם כלב ומיטה משלנו שהשם שלנו רשום עליה ושאף אחד לא ישן בה חוץ ממני וממנו,
והבית שלנו, והלב שלנו, תמיד יהיה במיטה הזאת ובבית הזה ובכלב כי שם זה יהיה המקום שלנו סוף כל סוף,
ולמה אני לא יכולה כבר לקבל את זה?
ולמה כל מה שאני חולמת עליו זה בית עם כלב והגבר שלי?
זה לא חלום קצת... בורגני? ושטוח?
מה קרה למרובעות של פעם, מה קרה ללטוס בעולם ולהזדיין ולטעום ולראות ולהריח? ומה קרה לסמים ולגילויים עצמיים?
ולהכיר אנשים חדשים? שגם לזה בכלל אין לי כוח.
מה קרה לחלומות הישנים שלי?
שעכשיו כל מה שאני רוצה בעתיד וכל מה שאני רואה זה בית עם שי?
אז אני אהיה עקרת בית? זאת ההגשמה העצמית שלי?
אני יכולה יותר מזה, אני יודעת שכן. וגם כל שאר החלומות יתגשמו לי,
וכנראה לא הכל אני חייבת לעשות עם שי, ויהיה מותר לו לנסוע לחו'ל או לאילת בלעדיי כי אנחנו לא מחוברים בסיכה אחת לשני.
והחיים לא בנויים על להיות תקועים אחת בתחת של השני אני מניחה שאתה צודק כשאתה אומר,
למרות שזה כיף זו לא הגשמה עצמית.
ואנינ בחיים לא ארצה או אאמין בללכת לפסיכולוג ואחרי שנים שניסו לשכנע אותי כי לאף אחד לא היה כוח לשבת איתי ולהתמודד איתי ועם הדבר הזה שנקרא המוח שלי,
אני הייתי מוכנה לעשות את זה בשבילך, לא מתוך אמונה אלא אהבה.
וזה כואב להרגיש שאני ויתרתי על העקרונות, על המשפחה החברים העתיד הרצונות התשוקות,
וריכזתי את הכל בך.
ושיישרף הכל,
ואתה עוד בא בטענות,
ואני לא בסדר.
אז זין,
אני לא בסדר וזאת אני.
ואני נועדתי להיות לא בסדר כי מישהו צריך להיות כזה וזה לא יכול להיות ליטל כי קשה לה להבין את המחשבה הזאת אז זה אני,
וזה לא יכול להיות אתה כי זאת פשוט אני.
כי אני לא מתווכחת מספיק טוב או חזק, או משתמשת במילים הנכונות ביותר או החכמות.
וגיא ועמרי ואמא פשוט רגילים לזה,
אבא פשוט לא מדבר.
והפחד הכי גדול הוא שיגיע יום השחרור שלי והכאב לא יעבור, הדכאון של להיות אני.
להיות חן, ועם כל העבר הזה וכל המחשבות האלה.
אני לא אגשים את עצמי ולא אטוס ולא אטעם ולא אריח (להזדיין זה רק עם שי), או שכן אבל זה לא ימלא אותי כמו שתמיד חלמתי ותכננתי,
ובנג'י וצניחה חופשית ואפילו אלוהים ייתן בית עם שי.
והחיים עדיין יראו לי שחור,
ואז מה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~