.The sun sets and she appears

הרבה זמן לא כתבתי פה. מקווה שלא שכחתי איך להקליד מילים הישר מתוך הנשמה כמו שפעם הייתי עושה בכלכך קלות.

החיים שלי חוו עלייה מטורפת בתקופה של לפני הגיוס, הייתי בהיי. עשיתי סרט לבד שהוקרן מול מלא אנשים ומחאו לי כפיים,

עבדתי קשה וראיתי תוצאות, והרווחתי תואר. הנדסאי.

ועכשיו אני מרגישה כאילו הכל נעצר. ויש לי תחושת מועקת רצינית שממש קשה לי להסביר אותה,

לכן חששתי שאני לא אדע איך להתבטא אפילו פה, למרות שפעם פה היה מקום הכוח שלי. עצוב להגיד.

החיים שלי עצובים. וכן אני מרחמת על עצמי, והחיים שלי לא באמת עצובים,

אלא זאת רק אני שעצובה.

אני תמיד הייתי חור שחור ואני מקווה שלא תמיד אהיה, אני רואה רק רע ודכאון ואני עושה רע לכולם סביבי.

מסתבר, שזאת הייתי אני כל הזמן.

אני, שלא בסדר.

אני, הטיפשה שחולמת על חיים אחרים שחושבת שהם יהיו טובים יותר, במקום להעריך את כל הטוב שקיבלתי.

קיבלתי שכל וצניעות, שני אחים חכמים ואוהבים עד אין קץ, כמה חברות שבאמת רוצות לשמוע "מה קורה" כשהן שואלות, וגם חבר,

שעם כל הקושי והתסכול שאני חווה ממנו, הוא הכי אוהב בעולם ואין ביטחון יותר גדול ממנו.

אבל אני, יושבת על הספה בבית מכוסה בשמיכת צמר במוצאי שבת, ובוכה.

בוכה, כי אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי. שלא רוצים להיות איתי.

כי אחים שלי נסעו ולא נסעתי איתם למרות שהם שאלו כמה פעמים אם אני באה, וחבר ש(כנראה זאת רק אני) רק רוצה את השקט שלו בסופ"שים, וזה כולל אותי הרחק.

הכנסתי את עצמי לבור עם העבודה הזאת, שקרובה אליך מדי. אני לא יכולה לא לראות אותך אם אנחנו בריב,

וזה לא תמיד טוב.

לפעמים אני צריכה לדעת שאם אנחנו נריב הדרך היחידה שבה ניפגש היא אם תרצה בכך, וזה יהיה בחוץ כמו זוג נורמלי,

ונשקיע בלהיפגש כמו כל זוג אחר שמתחיל קשר, זוג צעיר, שלא גר ביחד מתחילת הקשר ומרגיש כאילו לעס אחד את השני עד תום.

איך עשינו את הטעות הזאת?

איך נתתי לעצמי לתת לך לראות אותי כזאת חסרת אונים תמיד, הומלסית. חלשה.

איך תמיד הכנסתי את עצמי למצב שאני כלכך שונאת להיות בבית שלי והבית שלך לא יותר טוב,

ואין לי שום מקום בעולם הזה?

האם זאת סיבה טובה לעבור לגור ביחד? סיבה בריאה?

אני לא רוצה חיים כאלה, לא רוצה פשרות, לא רוצה חיים אפורים.

אני ארצה אחרי צבא לטייל בעולם, אולי אפילו חודשים הרחק ממך.

אולי אני לא ארצה להתחתן, בטח שלא להביא ילדים. אתה באמת תוכל לקבל את זה כשיגיע הרגע המתאים? ההורים שלך יוכלו?

איך נתאים את החיים שלנו אחד לשני כשאנחנו כלכך שונים?

וכלכך עקשנים שלא מוכנים להתפשר?

איך נוכיח שהאהבה שלנו תנצח את הכל, כשבינתיים אני לא מסוגלת לדבר איתך כבר בסופ"שים בכלל?

אני רוצה שנהיה זוג שנפגש כדי להיפגש. לא כבדרך אגב אחרי העבודה או משהו כזה.

אני רוצה שנתאם את המפגשים שלנו, אני רוצה שנטייל, אני רוצה שהשיחות שלנו יהיו מחוץ למיטה.

אני רוצה לריב יותר טוב, הריבים שלנו תמיד נגמרים בשתיקה ואני לא רוצה את זה יותר, תגיד מה שתגיד.

אני לא רוצה יותר לעבוד בקרית אונו, הלוואי ולא הייתי אוהבת את העבודה כלכך.

וכן, גאד דאמיט, לפעמים אני רוצה שתקנה לי דברים. זה לא חייב להיות יקר או גדול, אבל משהו להראות שחשבת עליי.

אפילו לקטוף לי פרח או להביא שמיכה שנשב עליה בדשא, לא רוצה שהדרך היחידה לבזבז כסף תהיה במסעדות.

שבוע שעבר בים היתה לנו פריצת דרך.. בילינו יום נהדר בים, והתנהגנו כמו זוג לשם שינוי.

וזה עלה, כמה? 40 שקל על פרי שייק? ודלק.

אני רוצה להרגיש כמו חברה מושקעת,

בדרכים שלי לפעמים,

כמו שאני קונה לך שטויות ועושה לך דברים, כי אני אוהבת לראות את התגובה המאושרת שלך.

אני לא כפוית טובה ואני אוהבת ומעריכה את כל מה שאתה עושה בשבילי, הלוואי ולא היית כזה עקשן.

המערכת יחסים שלנו היתה התקווה שלי בחיים האלה ואם היא תתפורר אני לא יודעת מה אני אעשה עם חיי.

אני רוצה להרגיש יותר טוב, אני רוצה שאתה תרגיש יותר טוב.

אני לא רוצה להכנס למיטה חולה, או בית חולה. אני לא רוצה שננהל חיים אפורים ושקטים ואומללים ונשתוק אחרי ריבים,

למה לא להצחיק אותי? לספר בדיחות מטופשות שלך שאתה יודע שאני אוהבת כלכך,

למה לא לגמור את זה ככה?

אני לא יודעת.. אני אומללה.

זה לא בגללך, אני פשוט בן אדם אומלל.

אני מנסה להשתקם.

הפסקתי לעשן, אני בדיאטה, אני חושבת חיובי לגבי הצבא, אני בערך לא כוססת ציפורניים חוץ מעכשיו כמובן, אני מנסה לא לריב עם אנשים..

אבל הבור שבחזה שלי פשוט לא מרפה, ואני לא יודעת, פסיכולוג אולי זה הפתרון.

אבל להתמודד איתי זאת גם אפשרות.

ואילו היה לי עוד כוח נפשי אחריך הייתי אולי מצליחה לכתוב על ליטל..

אני יודעת עמוק בפנים שלא התכוונת לפגוע בי, אבל עדיין פגעת.

אני מנסה, באמת שאני מנסה.

לפעמים מתפלק לי להתייחס אלייך כמו לילדה מטומטמת, אבל אני מנסה.

ולהגיד שלא הייתי שם בשבילך כשנפרדת מחבר שלך זה פשוט רע.

ולנפנף בחברים שלך מולי זה עוד יותר רע,

כי אין לי הרבה חברים,

רובם נמצאים בפאקינג קרית טבעון רחוק מדי ממני.

אני לא רוצה להמשיך לראות את החיים שלי ככה.. סופ"שים הפכו להיות סיוט.. הדבר הכי טוב בהם זה שאין צבא.

אני כלכך מרגישה לבד.. עם כל המחשבות שלי.

שום טלוויזיה ומחשב לא יפתרו לי את החוסר שלוות נפש,

למה החיים שלי לא יכולים להיות טובים יותר?

למה לא יכולתי להאמין באלוהים או משהו כדי שתהיה לי תקווה או איזשהי הצדקה לכל החרא שקורה סביבי,

למה יש בי רק מרמור לסובבים אותי, בייחוד להורים ולמשפחה,

למה אני בן אדם מריר, למה?

אין תשובה לבור הזה, אין.

אבל נועדתי לאנשים כמו שי וליטל,

את זה אני יודעת.

אולי אפילו אתם היחידים שתקראו את המחשבות האלה,

את הבדידות הזאת,

את המוצאי שבת המבוזבזים האלה על המקלדת הזועקת שמצליחה אולי קצת

להעביר את מה שאני מרגישה כרגע.