חשבתי לכתוב מכתב לעצמי בעוד חמישה חודשים.
לחזק אותי בעודי מבינה שכל מה שעברתי זה רק חצי בהמתנה שלי לאהבת חיי.
אבל כמה ברת מזל אני שמצאתי אותו וכל מה שאני צריכה זה לחכות את הזמן הזה והוא יגיע עד אליי.
הוא שלי כבר, הוא מחכה לי גם.
הוא רק נסע קצת לטייל, לראות את העולם לפני שנראה אותו ביחד.
לפני שנתחיל את החיים ביחד.
אז כן יש פחדים ומה בכלל אומר שיזכור אותי שם בין כל ההרים.
אבל יש סיכוי ויש תקווה ואני מצאתי אותו, את החצי השני שלי.
והוא שווה הכל....
הוא שווה שאבכה בגללו באמצע הופעה של הפיקסיז, בעודי מחזיקה את השרשרת שנתן לי, תזכורת תמידית לכמה אהבנו.
הוא שווה את כל השירים העצובים ואת כל הלבד, ואת הלסבול עם חברים שלי בינתיים עד שישוב.
הוא שווה שאמשיך בחיים כמו נפש חצויה ומעט פצועה ומעט בודדה,
כי הוא בסוף יחזור. ובגדול, כמו שאומרים.
הוא שווה שאחכה.... שאחכה לבד, שאשמור את עצמי בשבילו. הגיע הזמן לשם שינוי.
שאחכה ואחכה ואחכה ואכתוב מכתבים ואשיר שירים ואדבר עליו עם כל המעוניין לשמוע,
ואשמע את כל הלא מפרגנים שמאחלים לי בהצלחה עם השברון לב שמחכה לי,
ומנסים לשבור את רוחי הקרועה.
אבל אני מאמינה בנו, מתי וחני, אנחנו הרוח שמניעה את המפרשים,
אנחנו האופק שאליו שואפים אחרי דרך ארוכה ארוכה,
לחיים ארוכים, ארוכים,
אנחנו הטעם לחיים והטעם לכל זה.
ובינתיים נחיה, כי אין ברירה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~