היום שוני אמר לי ביי.
זה משהו פרטי ואישי שלי והיום לפחות לא אספר לאף אחד ואראה לאן התחושות שלי באמת
יקחו אותי.
כי כרגע קצת עצוב לי.
עצוב שאנשים הולכים.
אבל הוא לא אמר לי לצאת מחייו אפילו אמר שישמח אם אישאר.
אני זאת שאמרה שאולי יהיה לה קשה להמשיך לישון איתו.
סתומה שכמוני, זה כזה כיף למה לוותר על דבר כזה בגלל המוח.
אני כן ראיתי את עצמי לא מתאהבת.
לא התאהבתי. חשבתי שצריך עוד זמן אבל האמת שלי לא לוקח זמן.
וחשבתי שזה ישתנה כי הדבר הכי נכון ללמוד מקשרי העבר
הוא שהם לא עבדו.
ואני כן רואה את היתרונות של להיות איתו, לא לעשן ולא לקבל חפירות
על דברים שקצת גדולים עליי, כרגע. לצערי.
כן חיפשתי את הגבר הרוחני שישלים איתו והשיחות יהיו מעבר לפוצי מוצי
והוא מושלם בשביל זה. והיה פוצי. במידה פחותה ממה שהורגלתי
והתפנקתי לקבל.
אני כן רואה את המספר שבועות המעטים שלנו כשיעור לחיים.
התפתחתי באמת, עברתי תהליך. אני בן אדם טוב יותר שהולך עם הדרך שלו
שהיא בעיקר אהבה. רוצה לאהוב ולהפיץ אותה בכל סובביי.
יום אחד ההרמוניה הזאת תגיע גם אליי.
חבל שהגבר שאהיה איתו לא יהיה כזה נבון ומלא.
פשוט מלא בכלכך הרבה דברים, לעזאזל. ומעניין. ועבר דברים.
ופאקינג לא התאהבתי אבל אם הוא רק היה נפתח אליי ומראה לי את לבו
כמו שצריך בלי מסכות. בלי ריחוק.
כי קשר בעיניי זה פתיחות כמו ה'לחיים' שהרמנו בפאב.
פתיחות. וכמה היה קשה לי להיפתח. כמה נכוויתי אוף.
אבל אין חרטה זה לא שיכלתי להיות יותר טובה כמו שטענתי עם שי.
איך הוא צף לי מול עיניי כל הזמן כמו שעון חול שמחכה שאישבר שוב.
וכמה כיף להזיל דמעה על גבר אחר. טוב יותר.
כנה עד זוב דם, האמת בכל מחיר.
וכמה אצטער אם לא באמת יחשוב על כל היופע שאמר ויבין שמוקדם מדי לוותר.
כי הוא לא יודע מה זה להרגיש איתי. מה זה עוצמה איתי.
אני חושבת על שוני. חשבתי עליו כמעט חודש
רוצה להודות לו על החיוך וההקשבה והשיחה. החום שהגיע אוטומטית.
חיבור בשתיקה.
חושבת על החצי חיוך המזורגג הזה כשהוא מדבר על משהו שמלהיב אותט
ל הניצוץ בעיניים על החלום שחלקנו יחד. כל אחד לעצמו.
על התכונות המשותפות שקרבו ועל האהבה לאהבה.
לבני אדם.
על הרגע הזה בלילה שהיה מסתובב לחבק אותי וכמו נמס בתוכי.
ועל החיוך כשאמרתי משהו יפה.
וכשאמר לי ביי הגבתי כמו מלכה. כלכך גאה בעצמי.
לא התחננתי לא בכיתי לא הורדתי מכבודי. גם לא ברחתי.
אמרתי שעצוב לי. אמרתי שמוקדם מדי ושלא נתן צ'אנס.
חייכתי. הלכתי לשירותים. בלעתי דמעה. חיבקתי ונישקתי אולי בפעם האחרונה.
אפילו דיברתי על הקושי לתת לאנשים ללכת כי אני מאוהבת באהבה אני מאוהבת באנשים
ואני מאוהבת ברעיונות. וברגע הזה הוא נשבר. ואמר שזה מה שתמיד רצה שאשתו שתהיה תגיד.
אבל אני לא רוצה להיות של אף אחד
אולי בת זוג. פרטרנית למסע. לריקוד החיים.
זה לא טרגי. עתוב שאנשים הולכים אבל לא איבדתי גבר אחרי 3 שנים של שותפות.
בסך הכל חודש. למזלי.
אני רוצה שיילחמו עליי.
רוצה שלא יישנו בלילה בלעדיי. רוצה אהבה, יומן. כמו בספר.
רוצה אש ולהבה ותשוקות שלא חווינו מעולם וככה זה האהבה של חיי.
ככה תיראה. ולא תיגעל מהריח פה של הבוקר או תתקטנן.
תקשיב ותאהב ותרצה לטעום עוד ועוד ממני כי יש כלכך הרבה מה לטעום.
אני לא רדודה בכלל ולעולם לא אהיה.
ושוני אמר ביי היום. ככה אני מתארת את זה כדי לא להיכבות כי הוא לא באמת.
רק תיאר את תחושותיו בהכי מכבד והכי רך שאפשר וכלכך מחמיא.
זה דווקא עזר בניגוד לשי. שהוא היה נחמד ומתוק.
הנשיקה של הביי לא הרגישה ביי דןוקא היתה כיפית ואמיתית וראשונה כזאת.
הרגשתי בו את הקושי. ואת היופי והאמת.
ועכשיו נותר לחכות לראות מה אני מרגישה וכמה עצוב לי. לא כואב.
כמה עצוב וכמה באלי בלילה להיות איתו ולא לבד.
ואולי אבין.
שאני אוהבת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~