איך התאהבנו כך...
מדהים לי.
הכרנו שלושה חודשים, ולא יכלנו להפסיק לחייך זה מזו,
ולקפץ מאושר כמו ילדים. איזו תקופה הזויה זו היתה,
לצחוק עם מתי באוטו כלכך הרבה שעות מתחת לכוכבים.
להתמסר אליו לחלוטין, לכל הטירוף והצבע שלו.
החיוך שלו שהתמכרתי כלכך לעקימות שלו, לחיוך מתי שלו.
לטוב לב שלו שהוא כלכך מפורסם בו, הכנות המטורפת.
האופטימיות הגדולה והאור שהוא מפיץ לכל מי שסובב אותו,
כל מי שבר מזל מספיק. הצחוק שיש סביבו תמיד, וכל
האנשים שאוהבים אותו, מיידית, ומרגישים כלכך בנוח לידו.
האור שמנצנץ בעיניים של חברים שלו כשהם מדברים עליו,
בכזו התלהבות שקטה, "מתי זה מתי, אין איך לתאר את התופעה.
צריך לפגוש כדי להבין." כאילו הם כבר רגילים לתארו כך.
הגעגוע אליו היה אוכל, אבל הוא לא גמר אותי. לא נותרתי
מיובשת כמו אחרי הרבה מערכות יחסים, בסופן כשכבר באמת
הרגשתי שזה מרחוק. אני לא מרוחקת ממנו, הזמן לא עשה את שלו,
הוא עדיין שלי. והוא מכיר אותי הכי טוב, לא פחדתי להיפתח
בפניו, גם עם הכי מכוער שלי. הדכאון, הפסימיות, הבכי, הגעגוע.
הוא אכל הכל ואפילו לא התרגש, רק אמר לי, "בשביל זה אני כאן.
הכל בסדר בייבי שלי, אני זה שצריך לחיות איתך ואת לא יכולה
לשמור בבטן זה לא בריא". פשוט כך, במשפט, שמתי תמיד מתכוון
למה שהוא אומר. ניסח בפשטות בקצרה את כל מה שבן זוג צריך להיות.
הוא החצי שלי, זה שמבין אותי תמיד, שמתאמץ כלכך שאחייך.
שמרגיש אותי כשאני עצובה, וכלכך שמחה איתי כשאני שמחה.
זה בחיים לא היה כך. לא בדיוק כך, כלכך.. ביחד. כלכך עוצמה כפולה
של רגשות, אני מקבלת ממנו הכל בחזרה.
והוא מעריך הכל. הוא מעריך את זה שאני בקנדה בשבילו, שהעברתי את הזמן וניסיתי לעשות כסף, שקניתי כרטיס לבוא עד אליו בקמבודיה.
הוא מתרגש עד דמעות מלדבר עליי, מספר עליי לכולם, סופר איתי את הימים!
וכעת נותרו רק 5 ימים עד הטיסה שלי, מקנדה לקמבודיה. 20 שעות יפרידו ביני לבין הנשיקה שלך שחיכיתי לה 7 חודשים ארוכים.
אני בטח לא אישן בטיסה הזו. בטח לא אצליח לדבר שאראה אותך.
שתקפוץ עליי סוף סוף ותתאחד איתי במזרח, כמו שחשקת.
אני באה אליך, אני לוקחת מטוס ובאה עד אליך. אני אעביר איתך את החודשים האחרונים ביחד במזרח, אנחנו נעשה אהבה בכל מקום,
נרקוד ונידלק ונצחק ונאהב כלכך, כל יום נסיים מחובקים יחד.
כמו שזה צריך להיות.
ותשכיח את כל הקנדה הזה ממני. בחיבוק אחד תוריד ממני את כל הגרמים המיותרים שהצטברו אצלי בגלל הקנדה הזה.
קח אותם ממני אני לא רוצה אותם יותר.
3 חודשים של שקרים, דריכות, אנשים תעבי בצע ומלוכלכים מבפנים.
קח אותי מהם לעולם של צבע, עולם של אור וסאטלות. אהבת חיי,
עולם שלם של טבע וירוק. כל החופש שאוכל לבקש,
והחיוך שיהיה לי בעוד בדיוק שבוע, הוא פרייסלס.
יקר מפז, ומכל יהלום. אני אסתובב בין ידיך ושם אקים בית.
משפחה שלי, בית שלי, אושר הכי גדול של חיי.
מעולם לא ידעתי דבר כזה מתוק, אמיתי, טהור וטוב כמוך.
אין בך טיפת שקר, טיפת רוע. כולך כוונה טובה, אתה מיישם
את כל הטוב שניתן ללמוד ולהפיק מהיקום. אתה מתקן כל נפש
שבורה בדרכך ונותן לה לספוג קצת מה'מתיות' שלך.
מתי כהן שלי. חציתי אוקיינוס לקנדה, ואחצה עוד אחד עד קמבודיה.
בשבילך.
וזמן ומרחק שהיו כלכך מפחידים בשבילי לפני חצי שנה,
גם הם לא הצליחו לשבור אותנו או למנוע מאיתנו להיות ביחד.
"ביחד ננצח הכל", כך אמרת לי, ושעלינו להיות חזקים.
אני אכנס איתך להודו, אנחנו נעשה שם את הטיול שלך בראשי פרקים.
אני אראה את כל מה שהרטיט אצלך משהו בלב,
ואתה תספר לי את כל הסיפורים שחיכית לספר לי,
עם הניצוץ בעיניים שלא יקחו ממך, והחיוך הזה.
אני אשמע את הכל, לפעמים אתבלבל בעיניים הכחולות שלך,
לפעמים לא אתאפק ואגניב נשיקה קטנה.
קשה להתאפק אחרי חצי שנה של בלי. ובייחוד,
שהתאהבתי בך ככה, כמו עיוורת, כמו שוטה.
סחפת אותי לעולם של האנרגיות המטורפות שלך, נפלתי בקסם.
דמיינתי את העולם שנחיה בו יחד כזוג כבר אחרי כמה פגישות,
העזתי וחלמתי על הסלון שלנו.
לא דמיינתי שאגיע חיש לקנדה, מה הקשר בכלל.
לא דמיינתי שאהיה עם כרטיס ביד לקמבודיה, בכלל.
מה הקשר שלי להודו, חשבתי. עכשיו אני רק מחכה לראות את הקסם.
המקום שעשה לאהובי כלכך טוב על הנשמה,
והמקומות שהוא כלכך מת להראות לי. הספסל שהוא רצה שנשב עליו,
ונצפה יחד בעמק, ואשים עליו את ראשי, ואלחש לו, סוף סוף,
אני אוהבת אותך בייבי.
וכמה מתוק יהיה הרגע הזה, הפרפרים שיתעופפו אצלו בבטן,
האופוריה שהוא יחוש. זה שווה הכל,
כמו שהוא אמר. כשהוא עוצם את עיניו וחושב עליי,
השלווה והנחת שמשרים עליו, פשוט שווים את הכל.
איך יצא שאנחנו כאלה ברי מזל בחיים, איזו התאמה מדויקת.
הוא הרועה עיזים שהיה חסר לי בחלום,
ואני יודעת שיעשה הכל כדי שנחיה בצורה שבה תכננו לחיות.
בית קטן על גבעה ירוקה, צוחקים ועושים אהבה בשדות.
כך הוא תיאר את זה, לי. אני האישה של חייו,
'המלאך שלי'.
וזהו, עוד שבוע נגמר קנדה. החוויה היתה מסחררת לטוב ולא,
גיליתי המון, המון. על העולם, על עצמי, על אנשים. על מכירות, גם.
טסתי לבד, התמודדתי עם שכר דירה ופיטורים בשלג ואלימות והטרדות מיניות וניצול, הבאתי את כולנו לבית חדש בזמן שיא.
מכרתי את עצמי, בעזרת השיטות מכירה שלמדתי.
נותר רק עוד יום יומיים להעמיד פנים שאני עובדת, ומתמיד להתפטר.
לשלוח מזוודה, לנסוע לשדה, ולחכות עד שאנחת, אצלך.
ותמיד יהיו תותים אצלנו בבית,
ותמיד אלטף אותך כמו שאני מלטפת, ותמיד תשיר לי, ומסתכל
עליי כמו שאתה רק אתה מסתכל. ונחווה מליוני רגעים,
בהם אני ואתה והעולם מסביב מתמוסס. שמיים יפים,
רוח נעימה, הגוף שלי והגוף שלך. הדייטים הכי מאושרים בחיי,
מעולם לא נזקקתי עוד לשום דבר מלבדך. לא צריכה אוכל לא מים לא ג'וינט או אלכוהול, לא מיטה או בית או מקום סגור.
רק לשמוע את הציפורים, הרוח, המוזיקה שהיא אתה.
כל פעם לקבל עוד תובנה יפייפיה, לשמוע עוד פעם שאני אהבת חייך,
כי לא נמאס.
שתחבק אותי שאנחת כמו שאני חולמת, ויודעת שיקרה.
שאבכה, אבכה, ואז לא אבכה יותר.
תרים אותי עליך באוויר או תושיב אותי עליך בשדה,
תנגב לי את הדמעות, וגם לך לבטח יהיו כמה משלך.
תנסה להתחיל למצוא את המילים, המילים לתאר,
את הזמן שעבר, ואת הגעגוע, ומי אני ומי אתה ומה עברנו.
תחייך בטירוף, תצחק אפילו, תנשק אותי כלכך חזק ובכזו תשוקה,
בסרטים אין כזה חשמל. תלטף לי את השיער, תקרא לי "בייבי שלי",
ננסה להוציא יחד מילים לאט לאט. בהתחלה זה לא יהיה משנה.
"אהובי.... נסעתי את כל העולם... "ואבכה.
ואז תבטיח, שלא תעזוב אותי יותר ככה לכלכך הרבה זמן. כמו שכבר הבטחת. תגיד לי שאתה לא יכול לסבול יותר, שאני האהבה שלך.
שיותר לא תתן לי ככה להעלם, להישבר.
שיר אהבה שלי, מלודיה שמחה ומאושרת. החיים יהיו כלכך קסומים, איתך.
אני לא יכולה כבר לחכות שאראה אותך, ולמה הזמן לא זז לי בכלל.
איך מחודשים עברנו לימים, כמה מקסים.
רק משמרת אחת סיוטית של 12 שעות מ7 בבוקר -_-
ואז אתפטר ואתחנן להשאר בדירה עוד כמה ימים עד הטיסה.
איפרד מאלעד ועידן ומור, נעשה סילבסטר שיכור יחד.
הם יקפיצו אותי לשדה תעופה, ניפרד ונאהב כולנו יחד.
זה הזמן שלי כבר לעזוב, אני עצבנית פה מדי. אין לי כוח מדי.
לא רוצה לגור יותר עם אנשים שהם לא מתי.
לא שואפת ליותר ממנו, הוא השיא שלי. אני הליידי שלו.
לא אצטרך להתאמץ לשנות את הטבע שלי ואת מי שאני,
רק להיות שמחה יותר. כל הזמן שמח, כל הזמן מחייך, אופטימי.
אין דיכאון עם מתי, הוא מרפא הכל. מנפנף בקלילות כל מחשבה שלילית, כאילו היא פשוט בזבוז זמן בשבילו.
בייבי שלי... לא מתרגש מהלחצים שלי. כמו תרופה הוא מרגיע את
הסערה שמתחוללת בי, הוא רואה את המעבר.
את זו השרוטה ששמחה כמוהו כל הזמן ורוצה רק לחגוג את היקום והטבע.
הוא נותן לפוטנציאל הזה לצאת, עוזר לי לפרוח להיות הולדת טבע,
שתמיד הייתי צריכה להיות.
עם מתי אמצא את הדרך, לרוחניות הגבוהה שלי,
שם אני טובה יותר, שם אף אחד לא מציק לי,
והוא תמיד יתייחס אליי, כאל המלכה שלו.
זו שהוא יעשה הכל שתהיה מאושרת,
הכל.
ואני מאמינה לו וסומכת עליו,
שיוביל אותי בכל הדרכים החשוכות,
שיציל אותי מכל צרה שאיפול,
שלא יתן לי לוותר על עצמי.
הוא הכוח שלי,
ואני יודעת שאסור לסמוך על אנשים בחיים אלא על עצמנו,
אבל הוא האושר שלי בחיים.
הצ'יפס לקטשופ שלי, זה שכל שיר אהבה מדבר עליו.
שכל כתבה של יחסינו לאן במגזין נשים, תמיד יתייחס אליו.
שכל סרט של דיסני או רומנטי תמיד יהיה אנחנו,
חוץ מסופים טרגיים.
כשפוקהונטס וג'ון סמית' מתגלגלים בעמק,
ושרים על הטבע והיופי.
כשרפונזל ופלין ריידר הדליקו את המנורות ביחד באגם,
זה היינו אנחנו. כתמיד מישהו מנשק מישהי,
ורואה בה כי היא האחת של חייו,
אלה חן ומתי.
אנחנו מאוהבים, וזה תמיד מדהים אותי איך הכל קרה כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~