קשה לתאר בכלל את הגעגוע אליך.
קשה לתאר כמה זה קשה, שאני כבר מתחילה לשכוח איך אתה מדבר.
או שזה רק הפאניקה במוח שלי שגורמת לי לחשוב שאני שוכחת.
שוכחת את הקול שלך, שוכחת איך אתה צוחק. שוכחת מה אתה אוהב,
איך ואיפה.
שוכחת מה אתה אוהב שאני עושה ומי אני כשאני איתך.
אני מפחדת כי אתה נעלם לי.
לא דיברתי איתך כלכך הרבה זמן..
ואני רק רוצה שתתקשר.
אני טסה הלילה לאמסטרדם, שבוע לא אהיה בארץ. ואני רק מפחדת שלא אצליח לדבר איתך כל הזמן הזה,
ועוד זמן שאחרי.
אני צריכה את הכוחות בייבי, צריכה שתעביר לי שוב עוד קצת כוחות.
אני לבד פה בארץ, משתגעת עם המשפחה שלי וחברות שכבר מזמן לא חושבות עליי.
אני משתגעת בחיים שלי ואני מתה רק לעוף מכאן הרחק איתך ולא לחזור. לשנות הכל בחיים שלי.
מרגישה חנוקה שאני לא יכולה להתחיל דבר כי אני מחכה להתחיל איתך.
יש לי אפשרות לעבור לגור עם אח שלי בדירה אדירה ברמת גן.
ואני לא עושה את זה כי אני רוצה לטוס אליך.
כמו תמיד מפגרת ומאוהבת, כמו תמיד hopelessly devoted to you.
מסורה ונאמנה עד שהמוות ייקח אותי, ולפעמים בא לי שיקדים וייקח.
אני לא יכולה לחיות בלי אהבה, לא יכולה בלי מגע. אני רוצה את התמיכה שלך בסוף יום קר.
העולם קר ומנוכר והדלת שלך תמיד תשאר פתוחה בשבילי,
ונמאס לי לפחד שאנחנו נאבד בתוך העולם הזה את הקסם והטוהר בחלקנו למשך דקות קצרות מאוד.
ואני בוכה בייבי, אני בוכה אהבה שלי.
אני בוכה ומצרה על הזמן שאנחנו מפספסים ואני הורסת קארמה והורסת רגעים,
ומרחמת על עצמי ומתביישת בעצמי באיך שאני מתנהגת.
התפתחתי כלכך יפה בחודשים האחרונים, כולם רצו להיות כמוני. איך נהייתי כזו חלשה.
החלשת לי את כל המערכות, כמו פיק ברכיים אחד ארוך שלא נגמר. ולא יראה סוף בזמן הקרוב.
אני הבחורה שמחכה בבית, אני עובדת ומנסה לצחוק עם אנשים ובאמת להעביר את החיים בסבבה,
ולא גבר יכתיב לי את האושר שלי. ויש לי חיים מלאים ומספקים.
אבל עד שזה לא נכון. ועד שאתה האושר שלי, ואתה הבית שלי,
וכן אני כלכך שמחה שאתה נהנה וראיתי את התמונה שהעלית וחשבתי רק כמה יפה אתה,
וכמה מקסים החיוך שלך,
וכמה אני רוצה להיות שם איתך.
כמו שכתבתי במכתב, לא כל הזמן לא להציק. רק מדי שבוע לקפוץ לנשק ולשאול איך עובר הטיול.
אני מתה לראות אותך... מתה לגעת בך כבר.
אפילו לשמוע אותך לא יוצא לי, וזה משגע. משגע שראיתי שיחה שלא נענתה ולא הצלחנו לדבר,
משגע שלא אצליח לחסוך אליך. משגע אותי שאני חולמת עליך שואל אותי מתי אני באה לדלהי, ואליך.
אני מתגעגעת אליך כשאני עוצמת עיניים ואין שם אף אחד כבר שיבקר אותי.
וכולם מנסים להפיל אותי.. עם הציניות שלהם, עם ה'אמת' שלהם, עם הניסיון הפתטי לעזור. אף אחד לא יודע איך.
מנסים לשבור אותי, "שיהיה בהצלחה ב10 חודשים שלך", "רוב הזוגות לא שורדים דבר כזה", "למה שתחכי לו בכלל", "את באמת חושבת שגבר חרמן
ישמור על עצמו 10 חודשים" ועוד פנינים נפלאים שאני שומעת רוב הימים האפלים שלי פה.
ואני מנסה בכוח להיות אופטימית, במנטרה חוזרת בתוך הראש שלי, "על מה את בוכה בכלל? בסך הכל אהובך נסע לטייל ולהנות. הוא אוהב אותך!
הוא בכה ובכה כשעזב אותך ולא הצליח להרפות כמעט, הוא לא רוצה לחיות בלעדייך. הוא בסך הכל קצת מטייל ויחזור אלייך, ואת מתנהגת כאילו הוא מת. יש אנשים שמאבדים כל יום את האהבה שלהם, את קורת הגג שלהם, וכולם חזקים יותר ממך".
אז אני מנסה. ואני מחייכת ועובדת וחוסכת ויוצאת אבל אף אחד לא מצליח למלא אותי. אני הייתי מלאה פעם אחת בחיים שלי,
וזה היה איתו.
עם כל השאר תמיד הייתי צריכה להתאמץ, אף פעם לא יכלתי לנוח. ולא יכולה.
אני רוצה כבר את המנוחה שלי.. רוצה לפרוס את ידיי לצדדים וליפול, אני רוצה שיניחו לי. נמאס לי לרצות את כולם כל הזמן.
נמאס לי להתכופף.
יש לי חרדת נטישה, אני לא יכולה להיות לבד. אני נחנקת ואני ממש מפחדת שינטשו אותי כל הזמן.
שומעת שירים שלך כל הזמן, דברים שאתה אוהב. לנה דל ריי.
מתאמצת לשחזר רגעים מהרכב שלך, מהלילות בים, מהיום ששרנו עם אחים שלי בקולי קולות או כשלקחת אותי לספיידרמן.
מנסה להיזכר בך נכנס לי בדלת בערב שישי ההוא שעשינו ארוחה לאחי, או כשהייתי חולה ובאת אליי בהפתעה.
מנסה להיזכר בכל הפעמים, כל פעם ללא פספוס, שחיכית לי מתחת לבית ורצתי אליך מהמדרגות ונפלתי ישר אל שפתיך,
והנה עכשיו אני בוכה,
עכשיו אני נזכרת.
ועכשיו זה שוב כואב, ואולי לכן שכחתי.
ואולי זה למה זה כלכך מפחיד, לשכוח או להיזכר.
אני תמיד התגעגעתי אליך רגע אחרי שאמרנו ביי, ותמיד התרגשתי רגע לפני שראיתי אותך, ורצתי אליך כל פעם ונישקתי אותך.
נישקתי אותך עם חיוך ושמחה שאני סוף סוף רואה שוב, אחרי כמה ימים שלא. נישקתי אותך וחיבקת אותי ושמחת כלכך,
ואמרת לי "אויי כמה כיף לראות אותך!" ולפעמים לא היינו נוסעים 40 דקות ורק מתנשקים וכלכך שמחים לראות זה את זו.
רק שלא ייאבד לי הזכרון הזה ואיזה מזל שהעליתי אותו עכשיו, דמעות או לא דמעות.
כמה נפלאים היו אלה הימים, וכמה נצחי הכל הרגיש.
וכמה אמרתי לעצמי תמיד שלא משנה מה וכמה אסבול כשתטוס זה היה שווה את זה כי כלכך נהנינו וכלכך היינו מאוהבים.
וכמו שליטל אמרה "את בכית כשמתי טס כי חשבת שהוא עזב אותך אבל זה לא נכון היה לו כלכך קשה ללכת ממך.."
וכמה שאתאמץ לא אצליח להחזיק בביטחון העצמי הדרוש כדי להאמין שתחזור אליי.
תמיד אחשוש שתהיה איזו תיירת ישראלית מגניבה בהודו שתכבוש את לבך בעוד כמה חודשים שאני כבר אהיה משהו שחצי תשכח,
בגלל הזמן, האויב הגרוע הזה.
תמיד איחרד להרגיש שאני לא מספיק טובה בשביל לחכות לי, בשביל לא להזדיין כלכך הרבה זמן,
בשבילי.
בתוך הראש שלי, הראש הרומנטיקן שלי שמאמין באהבה שלנו, מאמין שלמען זה שנינו 'נסבול' את החודשים האלה.
כי מה זה 10 חודשים לעומת חיים שלמים, בתקווה שאחווה איתך. אעשה הכל הכל הכל למען המטרה הזו.
אבל תמיד מפחדת שאתה ברגעים אלה מפסיק לאהוב אותי, ושוכח אותי.
חוסר הביטחון שלי בשילוב הגברים שהייתי איתם והבור השחור שממנו יצאתי,
הכל לא מותיר לי ברירה. ההגיון אומר אחרת אבל הרגש משתולל ואני חסרת שליטה, הצילו הצילו.
בבקשה שמשהו יעשה שאפסיק לפחד ולכאוב,
ואמצא חזרה את ה"זן" היפייפה והמושלם שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~