i i follow, i follow you...
אלך אחריך עד קצה העולם:)
מרגישה כמו בטריה שנטענה מחדש אחרי השיחות של הימים האחרונים, פשוט מדהים.
כמה כיף שהכרנו.. וכמה מדהים זה להרגיש את ההדדיות הזו, שלא רק אני בסירה הזו.
לא בכיתי ימים, לא בגללך.
אמרת לי אתמול... שאתה כמוני חווה רגעים קסומים בזמן ומת שאני אהיה שם לחוות איתך.
וחולם על הרגע שאגיע אליך, אחרי 7 חודשים שלא ניפגש בערך.
שלא יגידו לי הטיפשים סביבי שום דבר, אני אחכה את ה4 חודשים הארורים האלה ואגיע אליך. אני אחסוך ואעבוד ואחסוך,
ואני אגיע אליך.
אעשה השבוע חיסונים. אבדוק ויזה להודו דרך קנדה. אעשה ביטוח ואקנה כרטיס טיסה,
אקח טוק טוק מזדיין, אגיע לגסט האוס נידח, אעשה איכשהו איכשהו את הכל לבד..
אלמד עצמאות מהי.
ואנחת שם ואמצא אותך. ואתמול דיברנו על הרגע המדהים הזה שבו אראה אותך, וכמה נבכה יחד.
אקפוץ עליך בייבי, ולא אעזוב אותך שעות. תחזיק לי את היד ותקח אותי לכל מקום שתלך, לא נוכל להיפרד בכלל.
וכמה מדהימה היא אהבה, כשהיא נותנת לעצמה לפרוח מעבר לכל המגבלות של האנשים הקטנים.
כמה מדהימים הם חיי, שחוויתי כל דבר שהייתי צריכה כדי להגיע לפריחה הרוחנית המקסימלית שלי,
וכדי להבין מה אני רוצה בחיים האלה ומה בעצם באמת חשוב. ועם מי אני רוצה את זה.
אני רוצה את מתי, כבר דיברנו על ניו זילנד, אירופה, קוסטה ריקה. אני רוצה בית קטן עם חצר וחיות,
אני מוכנה להתפשר לא נעולה במסגרת אחת. נעולה רק עליו, על הגבר שלי.
ואביב וירדן יבואו איתנו, בתקווה שהכל יסתדר להם עוד כמה שנים.
חולמת חלומות, מגשימה אותם.
גם אם נגור ביחד בארץ, גם אם לא נגיע לחווה שלי בניו זילנד.. יש לי את מתי.
הוא הכוח שלי, הוא הכי חזק שיש. רק שלא יקרה לו כלום פיזית, אבל לא חושבים על זה.
אני אמות הרבה קודם.
חלום להתעורר כל בוקר ליד גבר כזה, לא מתייאשת לעולם. אמרתי לו גם שלא מתייאשים ממישהו כמוהו.
הגבר שלי, המתנה שלי. אני מעריכה כל רגע שחוויתי איתו וחווה אותו כל רגע בדמיוני בלילות הארוכים מאז שהוא לא פה.
אני מדמיינת אותי קופאת מקור בקנדה, רואה את פניו בסוף המסע הזה.
בלילות הקשים הראשונים, הבדידות, הקושי. הכאב ברגליים והחוסר בטחון, אני אעבור את הכל. עם המטרה שלי.
ומקסימום אחזור לארץ. אמשיך לחסוך מפה, אקח אולי הלוואה אפילו. אני אגיע אליך עם כל מה שיש לי,
אשים את הכל במטרה שלי.
אבא עוזר, וזה מקל נורא. מתה כבר לטוס, מתה כבר להיות על הטיסה. להעביר את הזמן, כמה אפשר לחכות.
ויש עוד המון לעשות בארץ, מלא סידורים, פרידות. חלק לא כזה חשוב לי לעשות,
חושבת שמי שירצה יעשה מה שצריך. אם לא אז ניפגש באביב כשאשוב, והיו שלום.
הורים, אתגעגע, אבא כבר רגילה לא לראות. אחים, יסתדרו. חברות וחברים, אתגעגע בעיקר. למרות שזו תקופה שגם ככה כולם עסוקים,
ואם נצליח להרים משהו קטן לפני הטיסה זה יהיה שיא.
אם אצליח לשלוח לכם תמונה שלנו.... תמונה קיצית מהאיחוד במזרח,
אצליח להראות לכם שטעיתם, או שהאמנתם, ואגרום לחיוך ענק אצל אלה המעטים שאכפת להם.
אלה שליוו אותי בכמה לילות עצובים, הקשיבו לחפירות, אפילו אמרו שנשרוד. המעטים החברים הראויים,
אתכם אחלוק את שמחתי כשאמצא שוב את אהובי.
מפחדת ללכת לאיבוד, מפחדת לא להצליח. אבל איך אפשר לא להצליח כשיש מטרה כזו ברורה?
אני נחושה יותר מאי פעם, אני נוסעת להודו.
לבד.
אני עושה את זה, כי החרדת נטישה והפחד מקור חייבים לראות סוף, אני חייבת להתגבר על עצמי.
אתמול מתי אמר לי כמה מדהימים יהיו החיים שלנו ביחד,
ודמיינתי חלק מהמסע.
דמיינו איך אנחנו נוגעים אחת בשני, בכל המקומות שכלכך אהבנו לגעת.
הוא אמר שחולם על לנשק אותי, ועל הגוף שלי, ושהוא שכח כבר מה זה סקס.
הבטחנו שבימים הראשונים לא נצא מהחדר, נהיה כל הזמן עירומים.
כל הזמן ביחד. ואם לא אישאר איתו עד הסוף, אז אחזור קצת לארץ והוא יחזור ממש מעט אחריי,
ותמיד המסלול שלנו יהיה כזה,
ששניים הולכים בו לא אחד.
וזכינו לחוות חוויות בנפרד כדי להתגעגע, ולהבין שאנחנו רוצים רק לחוות ביחד.
האהבה שלנו, מנצחת. והיא תציל אותי מהחיים האלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~