חגים יכולים להוציא כל בן אדם מהכלים.
אני בן אדם מאוד משפחתי ולכן תמיד אסתום את הפה למשפחה שלי.
למה אני צריכה לסתום את הפה?
ומהי מהות האדם בעצם? מה החשיבות שלי בתוך התא המשפחתי הזה מהצד של אבא?
האם עליי למלא את המשבצת של האחות הקטנה כל הזמן, הבת הקטנה, לבוא לשבת שם ולשתוק?
לא להביע את עצמי, לא לדבר על התשוקות שלי והפחדים.
מי שאני בתוך המשפחה זו סתם ממלאת מקום, עליי להיות שם. ולכן הם יהיו עצובים כשאלך,
המשבצת תיוותר ריקה.
אבל הם לא באמת מכירים אותי. או שהם לא מוכנים להכיר בי.
הם פסלו אותי מההתחלה, מהרגע שלקחתי את הצעד הראשון.
נולדתי למן תבנית ועליי לבצע מן תפקיד, ומעבר לזה אין מקום להבעה עצמית.
אם אלמד - מה טוב. אם אביא בן זוג טוב הם ישמעו אותו, קצת, משפט או שניים.
אסתיר את מעשיי מעבר למפגשים המשפחתיים,
שלא חלילה אחפור.
אם אתחיל לדבר קצת מעבר לאהלן מה העניינים, הם יירדמו ויאבדו עניין.
אין מקום לרגש, אין מקום לפחד או אהבה.
שאני הולכת בעקבות האהבה שלי, וכולם סוג של תומכים בדרכם שלהם.
אבל הם לא יודעים מי זה מתי. הם לא יודעים מי זו אני כשאני איתו ומה הקשר שלנו עשה לי.
איזה שינוי הוא העביר בי, ולמה בעצם אני עושה את הצעד הענק הזה.
לוקחת את הרגליים שלי ונוסעת לקנדה לקרוע את התחת למשך חודשיים לפחות,
בשביל להגיע אליו.
למה מילים נהיות קטנות כשהן נאמרות בכזה מן חפזון כזה של אירוע משפחתי.
מן רצון כזה להספיק לעדכן בהכל במסגרת קצרה ולחוצה ולהתעדכן גם בכולם.
לדעת מה עובר עליהם ביומיום, ומי הם בכלל. אלה שכן נותנים להכנס.
מעבר ל'הכל בסדר את יודעת'.. או 'אין הרבה מה לספר'.
רק תשאלו אותי מה שלומי ואתחיל סיפור של 4 שעות אם תרצו.
אספר על חלומות ועל חוויות ועל אנשים שהכרתי לאחרונה, ומה שגיליתי על עצמי.
גם המצב הכספי שהוא כרגע ממש במצב טוב, אפילו אני יכולה לראות את הודו עוד באופק.
עם דופק של 200 ישבתי עם רון על תמונות של הודו ועל טבלה של כסף,
והבנתי,
שזה עומד לקרות.
כל הסיפורים האלה שכולם מספרים, על הטיולים המטורפים, שחששתי שבחיים לא אצליח להגיע,
אני אהיה שם. ואראה תמונות ואספר את הסיפורים שלי,
מבלי לחפור לאומללים שבארץ שבחרו להישאר כל הזמן ולא לטייל.
אני הולכת לראות את העולם!
ואראה זאת מבעד לזגוגיות של עיניים מעושנות ומאוהבות,
עם אהובי לצדי, זה שהכרתי 3 חודשים והתאהבנו כלכך חזק, פשוט צללנו אחת לתוך השני בזמן הכי קצר בעולם,
זה שלא ראיתי כבר 3 וחצי חודשים.
כבר עבר,
שליש מהטיול שלו.
וזה היה נורא וסבלתי כלכך והשתדלתי לפרגן ולא לבכות ולתמוך מהצד ולסמס מעט..
כל מה שאני לא, בדרך כלל. כל מה שעם שי למדתי להיות ולמדתי למתן,
כי לגבר צריך לתת אוויר, והרבה.
לי אין אוויר כמעט לתת, אני צריכה.
צריכה לנשום, ואני נושמת הכי בקלות כשאני בתוך זוגיות.
נפלתי לתוך משבצת של האישה האולטימטיבית, וכרגע אני לומדת ללכת לבד.
ומי יודע מה זה סבל, כמו זה שסובל מחרדת נטישה עמוקה ביותר,
נאלץ להתמודד כל יום כל לילה עם החרדה הזו.
ופעם היו 18 יזיזים וניצלתי כל רגע וכל דקה, והקפתי את עצמי בבני זוג חד פעמיים.
כאלה שאהבו אותי, ללילה.
וכיום אני עם עצמי המון לילות כבר לבד, בערך 100,
מתוך ה300 שהוא נסע לטייל.
ועוד בערך 100 אני אהיה איתו שם, אלוהים שישמור. לא יכל להיות סידור יותר טוב,
וגם אם לא אטוס לקנדה, וגם אם לא אשיג את הכסף ואצטרך לקחת הלוואה,
אני בינואר בערך, כבר שם. רק נותר להעביר 3 חודשים ואני שם.
במזרח הרחוק, עם אהוב לבי, רוצה להגיד אהבת חיי אבל מבחן הארץ רק יגיד את התשובה.
זה שעצר באמצע החיים והיה צריך לקחת נשימה קצת יותר ארוכה, למלא את הריאות באוויר,
כי לא עמד בזה יותר, מרוב אהבה אליי. מרוב התרגשות ממני.
בגללי. הוא לא יכל לנשום.
רוצה לתאר, לפרט במילים.. אבל מה שעברנו לא ניתן לתאר במילים.
נדוש שנשמע.
אבל אני היא ילדה נדושה, חיה בעולם של קיטש, נמצאת במעטפת רדודה של אהבה שנמדדת במילים.
נאחזת במילים היפות, במכתבים הארוכים ששלח,
ברגעים שקרא לי באוזן בלחישה "אהבת חיי" ו"אני תמיד אוהב אותך".
דמיין אותנו חיים יחד באיזו חווה בחו"ל, ופשוט מגשימים את כל החלומות.
רק משוגע לא היה מחכה לדבר כזה. מה זה זמן בכלל כשמכירים את הבן אדם.
שום דבר לא שווה,
את החיים שאעשה,
כשאתאחד איתו.
הלב שלי קורא אליו, מפוחד ושבור, לבוא ולחבר את החלקים.
לשים פלסטר איפה שמדמם ולהשיב את האמונה בחיים,
בדברים שזזים ונושמים ובקארמה ובמה שבאמת,
באמת חשוב בחיים.
לבן אדם כזה אני אהיה גאה יום אחד לקרוא לו 'בעלי', מילה מכוערת שכזו.
הוא הבעל שלי, כי הוא מחזיק את הנפש שלי בכף ידו ומשחרר אותי לעוף רק בשביל לראות שאחזור.
וכל יום אני בוחרת מחדש, לחזור אליו.
כל יום הציפור שבלבי שנאבקת לעוף לחפש מגע ולחפש אהבה פיזית וקרובה,
כל יום היא חוזרת למקום שבו בטוח ששם מתי נמצא.
היא עשתה בחירה, והלכתי אחריה.
עם כמה שהיה נדמה,
שהעסקה הזו גדולה עליי. ושמרגיש לפעמים שהאהבה הזו, קצת, רחוקה מדי.
קצת גדולה מדי עליי.
אני פצועה וחלשה ולעיתים גם מדממת, נאחזת במילים של אנשים שהכירו אותו, הרבה יותר זמן ממני.
נאחזת במילים יפות של חברים, כאלה שיש להם כוח להעניק מילה טובה.
שמבינים שהחיזוק הזה נחוץ לי, כמו אוויר לנשימה,
ואני נאחזת בכל מילה כזו טובה, ימים או שבוע. כשהוא לא יוצר קשר, זה ההבטחה היחידה שיש לי.
הסיכוי היחיד לנפש שבורה, שרגילה להיות נבגדת, נעזבת, נחותה.
הסיכוי היחיד להאמין שהחלום עוד יכול להתגשם ואהיה מאושרת בחיים האלה, ואהיה איתו.
הסיכוי להאמין, שדבר כזה עוד יכול לקרות לי. ושום זמן או מרחק לא יכולים לקחת ממני את החיוך הזה.
האור הפנימי, התחושה החד פעמית הזאת,
שמצאתי את החצי השני שלי.
וכל מילה שלילית שוברת כמה שהיא שוברת, ממוטטת עוד חלק מקירות לבי אל תוך תהום.
מחלישה אותי, בוחנת כמה עוד אוכל לעמוד בזה.
כמה עוד אוכל לחכות ולהיות חלשה ולקוות שהוא מקיים את ההבטחה העצומה שהבטיח.
שינסה, רק ינסה לחזור אליי.
ואם צריך אגיע עד אליו בשביל לשמר את ההבטחה, ובעזרת השם גם לחזור איתו לארץ ולסיים איתו שם את הטיול.
אעבוד אקרע את התחת אקח הלוואה אתפלל אנשום עמוק.
אגיד לעצמי שזמן הוא אכזר אבל גם הוא מתקדם,
לאט לאט,
עם כל יום שבו אני סובלת ולעיתים גם בוכה. עם כל יום שאני קוראת את המכתבים ומסתכלת במעט תמונות שעוד הספקנו לצלם,
בזמן שהכרנו. נאחזת במילים הטובות, המטפחות,
לעומת אלה הרעות והמפילות. "הוא שוכב עם כל הודו עכשיו", "הכרתם כלכך קצת זמן את לא יודעת בכלל אם אתם מתאימים".
אני אמנם רומנטיקנית ונולדתי ככה ואני מאמינה, שאני מכירה ויודעת,
ושנינו נולדנו חולמים, בעולם שגדול מעט עלינו כי אין בו מקום לסתם חולמים.
אבל אנחנו נגשים את החלומות ונתגבר על כולם ונחיה חיים גבוהים יותר, נשבור את הנוסחה.
אני לא אחיה בישראל המכוערת כל עוד היא מכוערת, אני אצא מהגבול הזה ואקח אותו איתי.
נתחיל מחדש, נכיר אנשים חדשים כי ככה הוא עושה,
כי הוא כדור אנרגיה שמכילה את כל סובביו.
אני רואה את זה על החבורה המדהימה שלו, שמעט התפרקו בלעדיו. כולם מכונסים בתוך המערכות יחסים שלהם,
ושכחו קצת מה זה לקחת רגע מהחיים, ולחלוק אותו עם אנשים שהם גם חד פעמיים.
אבל לעיתים הם גם זוכרים וברגעים האלה זה הכי מדהים, כי הם מזכירים לי אותו, וזה כאילו חלק ממנו לעולם לא עזב.
כאילו הוא תמיד פה איתי, דרכם, מטפח אותי ואוהב אותי ורוצה אותי בכל יציאה ובכל סאטלה.
יש לי איזהו מקום בעולם, פינה קטנה בשוהם, שאליה אחזור אחרי הטיול, אבל כשניים.
ואקח אותו איתי לכל מקום :) וכמה כיף נעשה, לעזאזל. כולם יקנאו בנו, סליחה.
אף אחד לא יכיר כזה גוש של שמחה ואושר וצחוק שלא נגמר כמו שאנחנו נהיה. וכמה שנרקוד,
כמה. בחורה יכולה לחלום, מותר.
כמה רגעים נשב ביחד בבית בגשם, וכמה דברים נגשים בחיינו המשותפים.
הנחתי את
כל הביצים שלי
בסל אחד
שזה הוא.
אני אתמוטט לחלוטין אם הקשר הזה לא יצליח. לא תהיה שוב לעולם שום אמונה בהצלחה של מערכות יחסים,
בעולם כזה קר.
אתמוטט כמו ציפור שבורה שאין לה לאן לחזור ומה להיאחז,
ואיפה שאהיה,
אישאר שם.
לכן עליי להצליח בקשר הזה, עליי להתעלות על עצמי ועל המינוסים שלי,
לחזק את המקסימום. לצאת מגדרי להיות חברה מפרגנת ולא קנאית ולא תלותית ולא חומרנית.
לא לצפות לשום דבר, כי אדם לא חייב כלום לאדם ביקום הזה.
אנחנו פה מתוך בחירה, וזו בחירה הכי קשה,
שנאלצנו לעשות כל יום.
וגם הוא לא חייב לי דבר, וגם הוא קם כל בוקר שם בהודו,
ובוחר בי מחדש.
הוא לא חייב. הוא יודע שיכול לעשות שם שטויות ואני אקבל את זה כמו ציפור פצועה.
הוא בוחר בי כל בוקר, ומדובר בטיול הגדול שלו כביכול.
ב3 חודשים שהענקתי לו הוא בחר לשים אותי מעל לטיול הגדול, ולמרות שהוא נהנה שם כל יום,
הוא אומר שזה יהיה מסע מושלם רק כשאני אצטרף לשם אליו,
ולפחות למשך חודש שלם הוא יראה אותי שם כל בוקר כשיתעורר.
והמבט על הפנים שלו..
אף אחד לא יכול לקחת, לנתח או להבין.
מה זה התחושה,
החד פעמית הזו שתחזור לי מלא לפחות בהתחלה,
שאני היא האישה,
האחת והיחידה,
שאיתה היצור המופלא הזה, הכי טוב שאי פעם פגשתי על פני הכדור הזה,
אני היחידה שאיתה הוא רוצה להתעורר בבוקר.
מתוך בחירה, ולמרות שיש אלף, ויש אלף,
שהיו רוצות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~