רועש לי באוזן, כואב לי בראש, בלב.

רועדות לי הרגליים, הידיים שלי אדומות,

העיניים כבר לא רואות כלום, הבטן גדלה כל הזמן,

הפה נשחק, אני מזדקנת, אני מזדקנת ועוד לא בת 17.

אני מזדקנת ונרקבת מבפנים, נמאס לי מהחיים עוד לפני שהם התחילו.

הריקבון לאט לאט דוחף החוצה,

אני אתפוצץ בסוף.

מחשבות שלא הוצאתי המון זמן מתחילות להצטבר ואין לי על מה להוציא אותן.

פסיכולוגית כבר לא תעזור כאן.

אני רוצה לעשות עם החיים שלי כל כך הרבה דברים,

ואני יודעת ששום דבר לא ישתלם מזה בסוף.

בסוף אני יעזוב הכל.

אני יעזוב הכל בשביל איזה בן שבסופו של דבר גם יעזוב אותי.

או שאני יעזוב הכל כדי לישון, או למות.

אני אולי יהנה באותו רגע, וזה הכי חשוב.

לחשוב על הרגע, זה מה שכולם אומרים.

אבל אני נוטה לחשוב לטווח הארוך וזה לא ישתנה.

אני רוצה לראות מה יקרה עוד שנה כבר מעכשיו

אז מה אם היים צריכים להיות הפתעה ואניצריכה להנות מהרגע.

אני רוצה לדעת עכשיו מה יקרה לי.

אני רוצה להיות מוכנה להכל.

אני יחווה את זה כשאני יחווה את זה

אבל מה זה שווה, אני אף פעם לא אדע להעריך את הרגע..

אם אני אדע שזה בא אני אצפה לזה בקוצר רוח וכשזה יבוא אני אהנה פי אלף.

למה אני לא יכולה פשוט להגיד תודה

יש אנשים שכל כך הרבה יותר רע להם ממני.

מה הבעיה שלי

תמיד הייתי בעייתית

ועם זאת אני כל כך שטחית

לפחות מבחוץ

ואני משום מה לא נותנת לאף אחד להכנס פנימה.

להכיר אותי כמו שאני באמת.

אבל בעצם..מה אני באמת?

סתם עוד שרמוטה שרוצה את כולם אבל לא רוצה את אף אחד.

אבל יש לי אופי,נכון?

ומשום מה אני עדיין לא מאמינה שאני לא בתולה.