רציתי לכתוב לכם פוסט על שהיותי בלונדון שבוע עם משפחתי, אבל אני אדחה את זה ואשים כטיוטה.
ביום חמישי בערב כפי שרובכם יודעים סולן להקת לינקין פארק, צ'סטר בנינגטון התאבד. אני זוכרת שקראתי את זה הייתי בהלם טוטאלי, חשבתי אולי סתם שמועה, רוע של אנשים, לכו תדעו... דפדפתי בגוגל ויוטיוב וראיתי שזה נכון, ופשוט חשכו עיניי. גדלתי על הלהקה הזו, הקול שלו היה מנחם אותי כל פעם שהייתי חוזרת עצובה מבית הספר או היה לי יום רע. הרגשתי שהמילים של השירים שלהם נוגעות בנקודות תורפה אצלי (וכמו הרבה מעריצים אחרים). אני לא רוצה להישמע מוגזמת אבל הרגשתי שחלק ממני מת, לא יכולתי לעשות כלום, הייתי רואה טלויזיה ולא מתרכזת, לא הייתי רעבה (מה שאצלי מאוד נדיר), האמת הייתי גם די כועסת, כל מיני מחשבות של "למה הוא לא דיבר עם מישהו? למה הוא הסתיר את זה מחברים קרובים או משפחה" ביום השני הבנתי בעצם שהוא התאבד ביום הולדתו של כריס קורנל שבעצם גם התאבד מדיכאון. דיכאון זו מחלה לכל דבר, זה לא כמו שאתם חושבים אנשים עם שיער על הפנים חותכים ורידים, רוב מי שחולה בדיכאון לא רואים את זה עליו ומסתיר את זה במוזיקה או סרטים, למשל רובין וויליאמס זכרונו לברכה, גם היה הלם טוטאלי אבל לפעמים אנשים שמים מסיכות.
תמיד ידעתי שצ'סטר היה בדיכאון ואז התחיל ההתדרדרות של סמים ואלכוהול אבל הייתי בטוחה שהשירים שלו הם בעצם העוגן שלו, כנראה טעיתי. מקווה שהוא שם למעלה עם כל האומנים הגדולים שהפסדנו בשנים האחרונות.
https://www.youtube.com/watch?v=Nv8P4fyvd2Q
פה זה שהייתי יחסית די קרובה אז בקושי היה לי מקום להרים את היד לצלם
https://www.youtube.com/watch?v=7J0eq2fdaP8
ופה אם אני לא טועה הייתי יותר רחוקה, בגבעה כי ממש נחנקתי מקדימה (אני נמוכה) והמצלמה החליטה לי לעשות בעיות עם הפוקוס אבל עדיין נהנתי מכל רגע! כל כך שמחה שלפחות יצא לי לראות אותו <3
בבלוג זה
בכל הבלוגים
