רק תני לי להביט.

אם לא חיפוש מתמיד אחר

חוף מבטחים.

אולי כי התבגרתי. ואולי כי אני בורחת בדברים אחרים הפעם.

ואולי סתם הכי הכל כבד עלי גם ככה

אז רוחות רפאים מעברי בטח יכבידו עוד יותר.

המחשבה על להיות לבד פחות מפחידה אותי פתאום.

מעניין למה ומה השתנה.

אולי אלה כן הביקורים אצל הפסיכולוגית?

יהיה נוראי אם כן

להודות- החרא הזה באמת עוזר.

אבל למה?

אפילו פעם אחת לא יצאתי משם עם איזושהי מסקנה חדשה, רק מסקנות שאני חוזרת אליהן שוב ושוב.

ואולי זה כי גם ככה אני לבד, רק בדרך פחות מובחנת. וסוף סוף אני רואה כמה לבד אני באמת.

בכל מקרה, פתאום המחשבה הזאת פחות מפחידה.