לא יאמן בכלל שאני בסקוטלנד. בשביל הפרוטוקול ראוי לציין שמרגיש לי כל כך טבעי ובייתי פה שבחיי ולא אכפת לי להישאר לקצת יותר זמן.
נו, זה היה צפוי.
______
עוד לפני שטסתי החלטתי שלסקוטלנד... לסקוטלנד אני טסה בחצאית! עזבו את זה שזה שם מצויין לכותרת של התקופה הזאת, מעבר לזה... אחרי החום הגהינומי ששרר בתל אביב ביומיים שקדמו לטיסה לטוס בחצאית זה מתבקש. הגוף שלי דרש קירור ומהר.
בפועל לשדה התעופה הגעתי ועוד איך הגעתי בחצאית! אותה חצאית איתה ביליתי שעה קודם לכן בפאב תל אביבי ראוי לשמו... אבל כמו שבטח ניחשתם מראש, החצאית התחלפה למכנס עבה מהר מאוד.
בשדה התעופה מקפיאים למבקרים את האימ-אמא של הצורה. אפילו בסקוטלנד לא קר כמו שהיה קר במטוס ובשדה.
אז נשארו לנו חצאיות גלמודות.
למרבה המזל הן ישארו גלמודות רק עד מחר - מחר צפוי יום קייצי ושמשי; אני ואמא נזמין עוד היום מקום במלון דרכים באידנברו שם נערך בימים אלו פסטיבל מוזיקת ג'אז ואלכוהול לרוב.
וענת? ענת מתכננת לרקד ולקפצץ קצת לצלילי המוזיקה.
______
אז אם בחצאיות מתנופפות עסקינן אספר לכם קצת על הערב שקדם לטיסה... אספר לכם שכל השתלשלות האירועים באותו ערב היתה בשבילי ספונטנית וכייפית ברמות שלא יאמנו. אספר לכם שבאותו ערב נערך מפגש חוצה גבולות בין בלוגרים מן השורה ואנשים... מציאותיים... חלקם טכנופוביים -
את הערב החלטתי להעביר בחברת חברותי התל אביביות הקרובות. כל אחת עשתה את מאמציה האישיים להגיע מהגולה לארץ תל אביב- המוזיקאית, הלונדונית, הג'ינג'ית וואנבי וסטודנטית באר שבעית נוספת דאגו להגיע ולהמטיר את שלל ברכותיהן לעברי.
אבל אם חשבתם שזה הסוף טעיתם. הכיף הגדול במיוחד בשבילי היה לראות את המאמץ המשותף של עוד ארבעה בלוגרים שטרחו לעשות את דרכם המיוזעת ולהגיע לתל אביב. כמדומני הם קראו לזה "הערב בו נשלח את NineLives".
הוד רוממותו הטיטוס הגיע מוקף בעטרה של שלוש בלוגריות חינניות ומחוייכות: הסמ"טית, השדה הפרועה ואשת המיסתורין.
בכלל, לא היה קשה לנחש שהבחור הקייסרי נהנה לאללה. סה"כ לא בכל יום זוכה בחור להיות מוקף לו בלא פחות ולא יותר מ- 8 בחורות יפות בחצאיות והרבה גינס מסביבו.
אבל עזבו אותו, בואו נחזור למוקד השמחה - אני.
תאמת שאני לא יודעת מה חשבו לעצמם הנוכחים... סה"כ שבועיים, סה"כ סקוטלנד, ו...סה"כ בסופו של דבר אחזור וכולנו נשוב להתבכיין ולהתייסר מאיימת המבחנים הסטודנטיאליים.
סה"כ סה"כ ובכל זאת דאגו הנוכחים לתת לי את ההרגשה כאילו אני מינימום ילדת יומהולדת.
מעולה. ענת מתפנקת... אוכלת עוגה טובה, בירה בשפע, מדסקסת עם החברים שעושים לי כל ככךךך טוב. כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך טוב והחיים טובים. כל ככךךך טובים.
את המולי בלומס, הפאב התל אביבי בו ביקרנו, עזבנו מחוייכים מתמיד. עם דם רווי באלכוהול התפזרו כולם אט אט לדרכם ואני?! רוויה בברכות ושלל חיבוקים אוהבים התחלתי לנוע בצעדים אסטרטגיים לכיוון שדה התעופה.
(ענת האמוציונלית אומרת לכל המשתתפים שוב המון תודה על הכיף העילאי שכמוהו כל כך הייתי צריכה).
______
אחח... הדיילים, הדיילות והתרגשות המתהדרת בשם "שדה תעופה":
עוד לפני שהגעתי לשדה תעופה שקלתי לנמנם לאיזה שעה. זה כמובן לא צלח שכן כל רעש קטן העיר אותי אל תוך פאניקה של "מה השעה? איפה אני? מה קורה פה? איחרתי לטיסה!!! גאד דאמ" קופצת מהמיטה. "גאד דאמ" מסתכלת על השעון. "אה, עברו רק חמש דקות".
בפעם השלישית כשראיתי שקפיצת הפאניקה הזאת מתחילה להטריד ולעצבן הבנתי שלישון אני כבר לא אצליח היום.
לשדה התעופה הגעתי 3 וחצי שעות לפני הזמן.
זאת הפעם הראשונה שאני טסה לבד ואני באמת שלא יודעת מי הגאון שחשב שלתת לי להסתדר לבד יהיה רעיון טוב. כשהגעתי לשדה התעופה ממש לא סמכתי על עצמי שאני מסוגלת להגיע למקום הנכון בזמן הנכון. אז לקחתי זמן מספיק להאבדות, בכי כרוני ואיבודי מזוודות...
(ראוי לציין שהטיסה הזאת היתה מורכבת מעצירת ביניים בלונדון שם הייתי צריכה לקחת אוטובוס ולעבור טרמינלים כדי להגיע ליעד הסופי).
בפועל- בפועל התעלתי על עצמי ברמות שלא יאמנו.
טאק טאק טאק, פליק פלאק... בתהליך של פחות מחצי שעה כבר הייתי בדיוטי פרי מתענגת לי על הטובלרון המסורתי.
המעבר בין הטרמינלים היה פשוט ואפילו בעיה אחת לא איימה להכשיל את היעילות שלי.
גם הפעם יצאתי מרוצה ועם ידי על העליונה.
את מרבית יום הטיסות הזה בליתי בבהייה חסרת תכלית באוויר. 6 שעות אם לא יותר של שתיקה ובהייה באוויר.
מה שכן, ביקור בשדה תעופה זו חוויה הזויה ביותר. למצוא את עצמי יושבת ב- 5 וחצי לפנות בוקר כשמהחלונות מתחיל להלבליח איזה ניצוץ של בוקר, להפהק מעייפות כשאדי האלכוהול עדיין מורגשים בנשימה שלי ולשמוע... ממש לשמוע את דפיקות הלב המרוגשות שמתדפקות על הגוף שלי...
לא יאמן איזו הרגשה מיוחדת; הזויה בתכלית.
__
דברים שעושים לי את זה בשדה תעופה:
1. דיילים ודיילות - אין צורך להרחיב. הו הפאסון, הו! בפורים הבא אני מתחפשת לדיילת אוויר וזה לא נתון לוויכוח בכלל.
2. טובלרון - מסורת זו מסורת.
3. נזירות - פאטיש רציני ביותר שלי. לשבת שם בשדה בלונדון ולראות חבורת נזירות שעוברת עם הביגוד החסוד. להיזכר בצלילי המוזיקה. חייבת לציין שכל מוסד הנזירות מאוד מסקרן אותי (אבל זה כבר לפוסט אחר. אוסיף את הנושא הזה לשלל הנושאים היעודיים שעוד ייכתב עליהם בעתיד).
4. הרגע בו אני מוצאת את המקום היעודי שלי במטוס, מתיישבת ונותנת לקפטן להנעים את זמני בדיבורי סרק.
5. להתחיל לדבר רק באנגלית ולתת לעצמי לשכוח מהזהות הישראלית שלי.
מצד שני, מה לא עושה לי את זה?
__
בפרק הבא: ענת מגיעה לסקוטלנד, תמונות לפתיחה ודיבורים בגנות ובשבח הסקוטים.
__
סדר יום:
יום שבת- הגעה לשדה התעופה בעברדין. טיול אינטנסיבי ברחבי העיר ולינה בבית של אמא בפרברי אברדין.
יום ראשון- טיול כפרי לעבר הנהר שמקיף את אברדין (River Dee) וליטוף כבשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NineLives