הדבר הכי נורא בזה שניסיתי להתאבד זה הפחד המתמיד מזה שאני אנסה לעשות את זה שוב
זה היה כל כך קל ופשוט פעם קודמת
זה היה טראגי ומזעזע ומגעיל ומפחיד ונוראי ובכל זאת זה היה הקלה.
הקלה נוראית, אבל הקלה.
מאז לא עובר יום בלי מחשבות על זה, לא עוברת שעה.
בתקופה האחרונה כל כך מבולבל ואבוד לי שאני מרגישה שאני משחקת מחבואים עם עצמי.. ממה אני מתחבאת? ולמה אני מסרבת להימצא?
היו כמה אנשים שניסו למצוא אותי וגם עד היום יש כמה כאלה..
עד מתי אני אמשיך לקחת כדורים נגד דיכאון ולשתות אלכוהול עם זה? זה כל כך מסוכן.
עד מתי אני אמשיך להשפיל את עצמי ולהזדיין עם בחור בן 29?
מאז שניסיתי להתאבד אני מפחדת מכל צעד שלי. מה אם זה יגרום לי לרצות להיעלם?
המשחק המטורף הזה של למתוח גבולות לא נפסק אצלי לעולם ובסוף זה יתנקם בי.
לא מצליחה למצוא את המקום שלי, השלווה שלי, השקט שלי. לא כמו פעם.
הכל כל כך מעורפל ובכלל לא מצליח..
אני בי"ב אבל כבר לגמרי לא תלמידה.
אני לפני גיוס אבל לגמרי לא חיילת.
החוסר וודאות הזה משגע אותי ואני כל כך רוצה לעצור שנייה ולנשום מהמשחק הזה..
המחבואים הזה שאני משחקת עם עצמי, עם כולם סביבי..
לשבת מאחורי העץ, להרים ידיים, לדפוק אחת, שתיים, שלוש.. מצאתם אותי.
רק תמצאו אותי כבר.