אבל אולי עדיף ככה.. כי בכל הזמן הזה שהייתי ב"מנוחה" מזה.. לא באמת הייתי במנוחה. והיה לי רע..
רע עם הגוף שלי, רע עם איך שאני נראית. זה מחלה.. חחח
זה לא יצא מראש אף פעם.. אז אולי פשוט כדאי להכנע לזה.
כי כשאני לא שומרת על המשקל, אני אמנם לא רעבה. אבל סובלת כשאני מסתכלת במראה..
כשאני שומרת על המשקל, אני אולי רעבה. אבל פחות סובלת כשאני מסתכלת במראה. טוב, סובלת, אבל עם תקווה.
אני לא יכולה ללבוש מכנסיים קצרים, כי אני לא רעבה. כי אני לא מנסה לא לאכול.
ואני לא יכולה לסבול את עצמי. וחודשים שאני מנסה להדחיק את זה ולהגיד "לא, ככה בנים אוהבים, שיש מה לתפוס"
אבל אני מגעילה את עצמי ועדיף לי ככה. עדיף לי כי זה משהו שבחיים לא יפתר, אז עדיף לי לסבול פחות. ואני אצליח..
ואני גם די אוהבת את זה. את ההתעסקות הזאת.. זה חלק מזה.
זה לא שאני אגיע לבית חולים, כי גם אז לא הגעתי, כי אני לא עד כדי כך טובה. אני די לוזרית בסופו של דבר..
אני לא יכולה יותר להסתכל על בנות מלאות ולהבין שאני חלק מהן. אני לא אוהבת לאכול! אני שונאת את זה!!!
אני שונאת לאכול ואני שונאת את הרגליים שלי. ואת הידיים שלי. ואת הבטן שלי. ואת הלחיים שלי.
אז פשוט עדיף לי להכנס למצב הטבעי שלי שזה לנסות לא לאכול וככה אני ארגיש יותר טוב עם עצמי. פחות גועל.
הרבה פחות...
ואני פשוט אחיה ככה לנצח. אני אף פעם לא אהיה מרוצה, אני לא משלה את עצמי.
אבל המנוחה הזאת בראש אף פעם לא תגיע, וכשאני לא מנסה לא לאכול אני רוצה לקחת מחט ולפוצץ את השומנים שיש לי בבטן וברגליים.. אוחח הרגליים.
אז מה עדיף?
ידעתי שאני חוזרת לזה היום כשהיה 6 בערב והייתי רק אחרי קפה וסיגריה או שתיים ועלה לי מן חיוך באוטומט כזה.
ואז ראיתי טלוויזיה והתחלתי לעשות תרגילים כמו אז.. סטים של 50. לקרוע את עצמי. ואני שמחה.
יכול להיות שבאמת הייתי רזה אז.. כנראה שכן.
איזה טמטום.........
כינוי:
Barr;;
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
