המועקה האין סופית נהייתה חברה הכי טובה שלי-
אנחנו צוחקות ביחד, בעיקר דרך הכאב,
רבות, אוהבות ושונאות.
אולי זה כבר עניין של הרגל..
איך זה שתמיד כשמתחיל הערב והשמש שוקעת המועקה הזאת חוזרת לבקר?
מי הזמין אותך בכלל?
איך זה הגיוני שלא כואב לי על הדברים המשמעותיים וכואב לי על הדברים הקטנים?
אני מחפשת איפשהו לפרוק הכל
אני לא מוצאת, וזה מפחיד
זה מרגיש הכי אבוד בעולם
אני רוצה להוציא את הכל החוצה
למה אני לא מצליחה להיפטר מזה כבר?
כשאני מנסה לכתוב משהו למטרה כלשהי זה לא
מצליח.
וכשאני כותבת רק בשביל עצמי ולא בשביל שום
דבר אחר, רק אז זה מצליח... איך אני יצליח לעשות משהו בחיים האלה?
מחשבות של גיל 18 זה דבר מפחיד בישראל. זה
לפני גיוס ועוד בתיכון..
זה לבבות שבורים ואהבות ראשונות.
אשליות שמתנפצות וחיים חדשים שלא הכרת. או
שלא רצית להכיר..
לגלות את האמת על כולם סביבך ולהישאר שפוי?
זה בכלל אפשרי?
האנשים סביבי הולכים במעגלים ואיכשהו הם
ממשיכים ללכת ולא מתלוננים.
איך רק לי זה לא נראה הגיוני להמשיך ללכת?
איך רק לי זה נראה הזוי? אני רואה אותם ממשיכים
ללכת והם מחייכים אפילו לפעמים.
אבל תעצרו שנייה.. זה בכלל לא באמת שווה
את זה.
או שזה כן.. וכולם מסביבי מצליחים לראות
את זה ורק אני לא.
מה סוד הקסם שלכם?..
איך אתם עושים את זה? תגלו לי!
אני מתה לדעת.. (תרתי משמע)
כינוי:
Barr;;
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
