(טוב לי לצחוק קצת על ההגזמות שלי - זה מכניס אותי לפרופורציות)
. . .
אני מנסה להיזכר באופטימיות הילדותית והחצופה שהייתה בי פעם
הייתה תקופה שהייתי מגדירה את אותה אופטימיות כטיפשות,
היום - אין דבר שהייתי מייחלת לו יותר מאותה אופטימיות חסר מעצורים.
הצבא מדכא אותי, מכל הבחינות - מדכא בי את הרצון ליצור ולהצליח ולהגיע
רצון שמאז ומתמיד היה בי
בינתיים אני גם לבד בכל העסק
השעיר לעזאזל של הקורס אותו התחלתי
לפחות אם היה מגיע לי ללכת
(אבל כבר הזהירו אותי שאין מה לחפש הגיון בגוף הזה)
אותם אנשים שבהתחלה היו עמוד התווך שלי - הם האנשים שהמשיכו במסלול הרצוי
לעומתי
שנדחקתי לשוליים המוגבהים מעט מעל פני הקרקע (Floor 14)
אבל לא שם הייתי רוצה להיות
כמו שיצא לי להגיע במטאפורה לא מטאפורית או מקורית בעליל
"אני מרגישה כאילו הפכתי מראש הממשלה לאחת מהמלצריות שלו"
אבל ככה אני כשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה.
אוקי, אז צבא - אז מה? אתם שואלים.. כולם עוברים את זה. אתם אומרים..
לא יודעת, שונאת להיות מדוכאת - זאת לא אני.
ואני מדוכאת כי אני תלויה באויר, לא יודעת לאן ישלחו אותי בכל רגע ומה יחליטו לגביי השנתיים הקרובות שלי
וקשה לי עם זה.
. . .
אבל -
. . .
בואו לא נשכח כמה נקודות אור בתקופה האחרונה,
(אם טענת שלא צויינת תתכונן היטב - )
כינוייך בבלוגי כל עוד אני מועניינת ואתה מעוניין באנונימיות
יהיה "המתנה"
ושנינו יודעים למה זה.
מקובל עלייך?
אז כן, יש את המתנה, בואו נגיד שעד עכשיו
יש לנו איזה קטע משובב ונחמד
אני נותנת לו את הקרדיט לסוף שבוע חסר דאגות
ומלא בחיוכים
מה שכפי שניתן לקרוא מעלה - מעודד ומחזק מאוד.
אתה בא לי בטוב בזרימה שלי
אני נהינת. וגם אתה (ככל הידוע לי)
וזה באמת כל מה שחשוב
לא שום דבר אחר
. . .
כמו כן, כל האנשים החדשים שהיכרתי
ברקת, וכל בנות הקורס הנפלאות..
(שאמן והקשר החלוש שהספקנו ליצור יישרוד לפחות עד שתסיימו את הקורס ואוכל להכיר את האיכותיות אף יותר
לעומק).
. . .
ועכשיו -
. . .
אתם, שמחפשים אותי - שבודקים כל טיפת מידע
מצאתם,
ותבינו אותי אם לא רציתי לצעוק בכל רם את קיומו והימצאותו של מקום זה
הסירו דאגה מליבכם, מידע שאינו קשור לחיי הפרטיים
ושכן מתקשר לשירותי הצבאי (או למידע רגיש כזה או אחר)
אין מענייני ומכוונתי לחשוף כאן.
. . .
אוקי?
. . .
בינתיים, לכו קוראיי (המועטים למדיי) לחגוג את החופש שלכם,
ברכו את השבת לקודשו
ואת החג לחוגו
ואני אפסיק להגזים את הגזמותיי ואחזיר את החיוך לחיי
כי אני (במילותיו של המפקד אור)
לא אהיה סלומון ששוחה כנגד הזרם.
לילה טוב
וחלמות רטובים.
(אין לקחת קשה או ברצינות כלשהי את כל הכתוב מעלה מיכוון שמקום הזה נועד למיי השופכין של
הרגשותיי ומבטא את אותה השניה בדיוק בה האצבעות שלי הרגישו את הצורך להקליד את הכתוב כאן ולא שום דבר יותר מזה).
M
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
