| 12/2007
אופק ילדותי - פרק 3
"מה אני עושה כאן?! יא חתיכת רוצח!" עיניי נתמלאו דמעות ורצתי לעברו מכה בו בכל כוחי כשבמהרה הרגשתי את ידיו הגבריות של יוני סוגרות עליי ומרחיקות אותי מיהל. את יהל הכרתי בחופש הגדול שבין כיתה ט' לי' , כשאני ונוף ירדנו בתחילת החופש לאילת, בכוונה להשאר שם חודשיים שלמים, שהתארכו לשלושה בגלל שביתה כלל ארצית שהייתה אז. את יהל אני ונוף הכרנו בעבודה במלון, בשבוע הראשון שלנו באילת, ומאותו היום השניים התאהבו נואשות. או כך חשבתי לפחות. "תגידי לי את משוגעת?! מה את רוצה ממני מי רוצח? יוני מה נסגר איתה?" שנינו הבטנו על יוני ושיר שכבר הספיקה להתלבש, שניהם עמדו במבטים מזוגגים מנסים להבין את הקשר ביני לבין יהל. "תגיד לי יא חתיכת אפס, אתה זוכר את נוף? נוף שכל כך אהבת, נוף שנתנה לך את כל כולה והתמסרה לך נפשית ופיזית? אבל אתה לא יכלת להתמודד עם האהבה שלה נכון? לא יכלת! מהיום שהיא סיפרה לך שגילו אצלה תסמינים למחלה, לא עמדת בזה פשוט קמת ועזבת!" יהל הביט עליי במבט מוכה , כאילו זה עתה נפל לו האסימון והוא היה כבד מנשוא. "מה אתה מסתכל עליי ככה, אתה כל כך חלש שאתה מגעיל אותי. היא לא התמודדה עם העזיבה שלך, היא נשברה מזה, היא וויתרה למחלה כי היא איבדה תקווה כי אהבת חייה, זה שנתנה לו את נפשה ובתוליה - עזב! אז לאט לאט .. " הרכנתי ראשי. פרץ בכי תקף אותי ולא יכלתי לשלוט עליו. במבט חסר אונים הבטתי על יוני ושיר, שגם הם החלו להראות אותות הבנה. שיר הכירה את נוף, למדנו שלושתנו יחד מכיתה א' ועד היום. יוני לא הכיר אותה כי למד בבית ספר מקביל ורק בי' עברנו כולם לאותו תיכון. את י' נוף לעולם לא תעבור. מחיתי את דמעותיי "לאט לאט מצבה החמיר, המחלה שעד היום לא יודעים מה היא, התפשטה בכל האיברים הפנימיים שלה, והיא עזבה אותי! היא עזבה אותי כאן לבד וכל זה בגללך ! אני מאחלת לך שתהיה לבד כל החיים ולא תדע חיוך ! " הוא הביט בי במבט המום. הוא לא ידע שנוף נפטרה כי לא חשב ליצור קשר. ראיתי את ההלם בעיניים שלו. הוא שוב תפס את חץ, שם רגל רועדת על האוכף ודהר משם בכל כוחו להמשך החוף. בינתיים אני שהבחנתי שאני עומדת מול יוני בבגדים תחתונים, התלבשתי והלכתי לכיוון הים. התיישבתי על החוף, קוברת את פניי בין שתי ידיי. גופי דאב. התגעגעתי לנוף בכל שניה בחיי מאז החופש הארור הזה. נוף הייתה חברת הנפש שלי. היחידה שהבינה לליבי, היחידה שנפשה הייתה מספיק מסובכת כדי לא להרתע משלי. מכיתה א' אנחנו יחד, צמודות, חוות הכל ומטריפות אחת את השניה ברעיונות הזויים. והכל נגדע. באותו החופש... היא האחרונה שחשבתי שתוותר על חייה בגלל אהבה. אבל זה רק התווסף לצרות שהייתה טרודה בהם באותו הזמן. כל שלימדה אותי ילווה אותי תמיד. שיר הגיחה מאחריי, עוטפת אותי בשק שינה ותוך כדי בחיבוק גדול. "אני איתך ילדה שלי ..." היא לחשה לי. היא הבינה מתגובתי שרציתי להיות קצת לבד. שקעתי במחשבותיי ובלי לשים לב נרדמתי שינה עמוקה. "אופק, אופק, קומי רגע." זה היה יוני. פקחתי עיניי והסתכלתי עליו, מחכה שידבר. "תקשיבי. אני יודע שאת מתעבת אותו והכל, אבל יהל נעלם. כבר 3 לפנות בוקר והוא עדיין לא חזר מאז שהלך עם חץ." קמתי, מרגישה את עיניי פועמות כאילו לכל אחת לב משלה. הן היו נפוחות, הרגשתי. הבטתי לעבר הסוסים האחרים, וחשבתי לעצמי שיקח יותר מדי זמן לחפש אותו איתם. "טוב, קחו את ענן וירח לחווה, אני אלך להביא את הטרקטורון ואחפש אותו." יוני הנהן למשמע דבריי ומבטו נראה מודאג. בתוך תוכי גם אני הייתי מודאגת, פחדתי שמה יהל יעשה שטויות לנוכח העובדות והאשמות שנתגלו אליו לא מזמן. רצתי לכיוון הבית, עדיין טרודה במחשבות הכואבות של קודם. נכנסתי לחדר של אחי, לקחתי את המפתח לטרקטורון שלנו, יצאתי והתנעתי. הפעלתי את הפנסים, ובלחיצה גסה על הגז נסעתי לכיוון החוף. נסעתי לאורך החוף מסתכלת הנה והנה. פתאום הבחנתי בחץ, מתהלך לו ואוכל מעט דשא, אך האוכף הרתום אליו היה יתום מאדם. ירדתי אל חץ וקשרתי אותו על עמוד, עליתי על הטרקטורון והמשכתי בחיפושים. מרחוק ראיתי דמות חשוכה שכובה על החוף, ולא זזה.
| |
|  כינוי:
בת: 33 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
