|
| 12/2007
אופק ילדותי - פרק 4
צימצמתי את עיניי על מנת לראות טוב יותר, ולוודא שהדמות החשוכה ששרועה שם היא אכן יהל. ואז התעשתתי והבנתי שגם אם לא אני צריכה לעשות משהו. לחצתי על מלוא הגז ובמהירות ירדתי מהטרקטורון שאותו עצרתי בזווית מסוימת כך שיוכל להאיר על הדמות האפלה. "יא משוגעת, מה זה האור הזה?" יהל הביט בי בעיניו הירוקות שכעת היו נפוחות ואדומות מבכי. הוא היה יפה תואר, יהל. שיער קצוץ חום ועיניים ירוקות, אף קטן וזיפים שהקנו לו מראה מסוקס משהו. תמיד חשבתי שלו ולנוף היה את אותו הברק בעיניים. הברק המסויים הזה שאף פעם לא גיבשתי דעה לגבי התחושות שהוא מקנה. "תגיד מה אתה מפגר? מה אתה שוכב ככה בלי לזוז? הייתי בטוחה שאתה מת!" צעקתי לעברו. יהל שפשף את ידו. "טוב, מה את רוצה שאני ארקוד טנגו?" הוא אמר והבחנתי שהוא מחזיק ביד ימין שלו את היד השמאלית שנראתה נפוחה למדי. "אני חושב ששברתי את היד. הסוס השרוט שלך הפיל אותי, לא רחוק מהבעלים שלו הייתי אומר." - "אין מה לעשות יהל, ככה זה שאתה עירוני ודוהר עם הסוס כאילו היית מינימום זינה הנסיכה הלוחמת. תעלה על הטרקטורון, נחפש את שיר ויוני ונלך למרפאה." עלינו על הטרקטורון ונסעתי לכיוון החווה. בדרך לשם ראיתי את יוני ושיר צועדים לכיוון החוף. "צריך לקחת את חץ לחווה הוא קשור ליד הסלע הגדול בחוף." אמרתי תוך כדי שאני עוצרת בחריקת בלמים ליד שיר ויוני. "אין בעיה" אמרה שיר, "אני אלך לשם ואחזיר אותו. מה קרה לך ביד?" אמרה כשהיא מסתכלת על ידו הנפוחה של יהל. "הבחור שלנו כאן טוען שחץ הפיל אותו והוא חושב שהוא שבר את היד." עניתי לה במקומו. שיר עשתה מבט שאומר אאוצ' ופנתה לעבר החוף. "תודה אופק, אל תעבירי לי שיחות בשעה הקרובה טוב מזכירה נאמנה שלי?" אמר בציניות מזלזלת שלא מצאה חן בעייני בכלל. "לא כדאי לך להתחיל איתי שוב. יש לך מזל שאתה בן דוד של יוני אחרת הייתי משאירה אותך שם שתמות מצידי." אמרתי ולא טרחתי להסתובב אליו בכלל. הוא שתק. "טוב די. מה חשבת לעשות אופק?" יוני אמר כשהוא מעיף מבט בוחן ביד הפצועה של יהל. "לא יודעת חשבתי אולי לקחת אותו למרפאה אבל זה נראה לי חמור מדי. בואו ניסע לבית החולים." -"אוקיי" אמר יוני "בואי תקפיצי אותי הביתה, אני אלך להביא את האוטו, תחזירי את הטרקטורון ואני אאסוף אותך מהבית שלך." ליוני כבר היה רישיון, והספיק להגמר לו המלווה, הוא היה הכי גדול מביננו היות ונשאר שנה בגן. עלינו שלושתנו על הטרקטורון וכשהורדתי את יהל ויוני בביתו של יוני המשכתי לכיוון הבית שלי. העלתי לחדר של אחי את המפתח לטרקטורון ותוך 5 דקות שמעתי את צופר האוטו של יוני קורא לי. ירדתי במהירות והתיישבתי במושב הקדמי הסמוך לנהג. תהיתי לעצמי למה יהל לא ישב שם, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. נסענו שוב לכיוון החווה ואספנו את שיר, תוך כדי עידכון זריז לגבי יעד הנסיעה. נסענו לבית חולים הדסה בתל אביב, שם קיבל אותנו רופא עם עיניים טובות ושיער לבן והפנה את יהל לצילומים. "אין לך מה לדאוג, זה רק נקע. אני אקבע לך את המקום עם תחבושת חזקה דיו ואני מאמין שתוך שבוע היד תחזור לעצמה." אמר הרופא תוך כדי שהוא בוחן את צילומי העצם של יהל. אני שיר ויוני החלטנו ללכת לקנות קולה בזמן שחובשים את יהל. יוני אסף את העודף מהחריץ במכונת הפחיות והתיישבנו שלושתנו בחדר ההמתנה. "תגידי, איך זה שאף פעם לא סיפרת לי את הסיבה האמיתית לזה שהמצב של נוף הדרדר כל כך מהר?" שיר אמרה לי במבט נוצץ, ניכר עליה שהדיבור על נוף הצית בה המון כאב וגעגוע. "לא יודעת. אני מניחה שהייתי מרוכזת מדי באובדן." אמרתי כשאני מדליקה סיגריה. "מדהים לחשוב שעד לפני חודשיים לא יצאת מהבית. אני שמח שהתגברת על זה." יוני אמר לי ועטף אותי שוב במגע שאפף אותי בתחושת ביטחון שכל כך אהבתי. "לא התגברתי ולא אתגבר לעולם. היא תחיה בי לנצח. ובדיוק בגלל הסיבה הזו החלטתי לחזור לחיים, לא לתת לעצמי ומה שנשאר ממנה בי לגווע יחד איתה. טוב בואו נשנה נושא." הרכנתי את ראשי ושאפתי עמוקות מן הסיגריה המתכלה אל מול עיניי. "כן עדיף.. תגידי, אין הופעה מחר?" שיר שאלה. "יש, אבל זה רק ב22:00. יהיה לי מספיק זמן להשלים שעות שינה עד אז. את באה איתנו נכון?" שאלתי בתקווה. "בטח! נראה לך שאני אפסיד הופעה שלכם?" אני ויוני חייכנו אליה. נהגנו להופיע הרבה, אני ויוני. הוא ליווה אותי בגיטרה ואפילו שר איתי בשירים מסוימים. אני הייתי אחראית בעיקר על השירה והפסנתר. אהבנו את התחושה של ההופעות. אפילו שהיינו מופיעים רק בפאבים תל אביביים, זה היה ממלא אותנו. נהגנו ללכת לים או למסיבה אחרי כל הופעה. צעדי ריצה קטעו את חוט מחשבתי. יהל עצר מולנו מתנשף נשען עם היד הלא חבושה על ברכו. הוא פנה אל יוני בהתרגשות מופרזת "אחי, אתה לא מאמין את מי ראיתי!"
| |
|  כינוי:
בת: 33 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
