| 12/2007
אופק ילדותי - פרק 5
"נו נשמע, את מי ראית?" יוני הביט עליו במבט אדיש. "זוכר את הדוגמניות 1 ?" יהל המשיך בטון מתרגש, והתעלמות מופגנת מאדישותו של יוני. "זוכר בקושי. נו?" -"אז את אינס!" לקחו בדיוק שתי שניות של שקט והחלפת מבטים עד בואו של הצחוק המתגלגל מצד שלושתנו. "מה אתם צוחקים יא מעפנים? אהבתי אותה" יהל הביט עלינו במבט נעלב. "טוב, בואו נזוז לפני שיהל יקלוט כאן גם את אודטה" יוני אמר תוך כדי צחוק. כל הדרך חזרה השתררה דממה באוטו. לאף אחד לא היה יותר מדי מה לומר. כשהגענו למושב יוני פיזר אותנו לבתים ומלווה בדמעות שנבעו ממחשבות טורדניות על נוף, נרדמתי. התעוררתי ב4 בצהריים, כשהצלצול המוכר של הפלאפון חדר לחלומי בלי להתבייש. זה היה הבעלים של הבר שהייתי עתידה להופיע בו היום בערב. הוא התקשר לוודא שהכל בסדר ושאין בעיות וביטולים. שטפתי את פניי וכשחזרתי לחדר הבחנתי שוב בSMS מיוני. - עוד שעה חזרה אצלך, מתאים? - שלחתי לו חזרה שכן ואני מחכה לו, וירדתי למטה. "בוקר טוב ליפיפיה הנרדמת" - "בוקר טוב שרק" עניתי לסהר. "למה אתה לא בבסיס יא משתמט?" שאלתי כשהבחנתי שביום חמישי הוא בבית שלא כהרגלו. "הוצאתי גימל על כאבי גב שאין לי, אני רוצה לקפוץ היום עם כמה חברים לראות את ההופעה של אחותי הסלב. או שאת מתביישת בי?" שאל בטון של ילד קטן. "שאני אתבייש באח החתיך שלי?" חייכתי אליו ונשקתי על לחיו. "תגיד סהר יש מים חמים?" -"כן את יכולה להכנס." כבר כשיצאתי מהמקלחת יוני חיכה לי בחדרי, ישב על הערסל התלוי מהתקרה וכיוון את הגיטרה הקלאסית היפייפיה שלו. את החדר שלי עיצבתי בתחילת כיתה י', כשאבא הקציב לי סכום כסף מסויים שהוא מוכן להשקיע, לא כולל הפסנתר. לשלושה מן הקירות בחרתי צבע בורדו כשעל כולם מצוירים בשחור 5 קווים ועליהם תווים של היצירה האהובה עליי של בטהובן, "moon light". אל הקיר הרביעי הוצמד פסנתר הכנף שסבא וסבתא קנו לי לבת המצווה, ומעליו צוירה תמונה של הדמויות מתוך הספר "הנסיך הקטן" ספר הילדים שילווה אותי כל חיי. את הספר סהר קנה לי ליום הולדתי, כשאני הייתי בגן והוא היה בכיתה ג'. עד היום אמא מספרת איך שאלה אותו מה הוא רוצה להביא לי ממנו ליום הולדתי, והוא גרר אותה לחנות ספרים של הזקן ההוא בסנטר בתל אביב, והזקן מיד הביא לו את הנסיך הקטן. היום החנות הזו כבר נסגרה, ובמקומה צמח לו עוד סניף של סטימצקי. רצפת חדרי הייתה רצפת פרקט, והיו לי מדפים עם הספרים האהובים עליי, היו הרבה מהם. גם מחשב היה לי, וטלוויזיה, אך בהם התענינתי פחות ופחות ככל שגדלתי, ואמא תמיד צחקה עליי, שאצל כולם זה הפוך. גם שני ערסלים בדוגמאת כיסא היו תלויים לי מן התקרה, מוצבים מול החלון הגדול שהשקיף אל הים, שלצדיו היו מוגפים וילונות בצבע בורדו ואפרסק, תואמים את קירות החדר. גם תיבת עץ גדולה עם מנעול הייתה לי, בה איחסנתי דברים שנוף נתנה לי, או דברים שהזכירו לי אותה. את התיבה עצמה נתנה לי נוף בסוף כיתה ח' לרגל הופעתי הראשונה, ועליה חרטה, "תיבה מעץ - כי לעץ יש שורשים. אם תזכרי מאיפה באת, יהיה לך במה להאחז. אוהבת, נוף." "טוב. אז עם איזה שירים חשבת לעלות היום?" יוני שאל אותי וקם לקראתי על מנת לחבק אותי לשלום כהרגלנו. "מאור מהפאב אמר שנעלה עם שבעה שירים, חשבתי על החמש המקוריים שלי שעלינו איתם בהופעה ביום ראשון, קאבר לall out of love של איר סופלי ואת השיר שלך." - "לא לא אופק, לא מנגנים את השיר שלי." -"בטח שכן. הוא מהמם ואתה לא צד בעניין בכלל." אמרתי לו. כל כך אהבתי את הצורה בה הוא כותב ומלחין. אבל הוא היה ביישן, יוני. עשינו חזרה על כל השירים, וכשהגענו לשיר של יוני שוב התחיל הויכוח. "אולי את תשירי אותו?" -"לא יוני, זה השיר שלך ואתה תשיר אותו. לבד. אני מוסיפה לך רק פסנתר." לבסוף כמו תמיד הוא נכנע לי וכבר היינו מוכנים להופעה. יוני הלך לביתו להתארגן, אני התארגנתי גם ושיר באה אליי וחיכתה איתי ליוני. "אופק מתוקה, תשמרו על עצמכן היום טוב? לא לשתות." אמא נכנסה אל חדרי ודאגה לי כרגיל, כמו לפני כל הופעה. הנהנתי בראשי לאות הסכמה, ונישקתי אותה על הלחי תוך כדי חיבוק גדול. לקול צפירת המכונית של יוני אספתי את מחברת התוים ואני ושיר ירדנו למטה. יוני קיבל את פנינו באלבום של אחת הלהקות הלא מוכרות שלו בפול ווליום. אהבתי את מה שהוא שמע, תמיד היה לזה מרקם קסום במיוחד שהכיל מילים מדהימות, נגינה מרגשת וקול צרוד. הוא הביט אליי ואל שיר שבינתיים התמקמה בספסל האחורי ליד הגיטרה של יוני ושקית הבירות, חייך, לחץ על דוושת הגז ובצעקה של "יאללה תל אביב!" יצאנו לדרך. את הדרך אל עיר החטאים התחלנו כששיר נענתה לבקשתי והעבירה לי בירה מאחור, יוני לא הסס וביקש אחת גם הוא, למרות שנהג. אחרי ויכוח בעל 5 דקות בין יוני לשיר, הוחלט , או יותר נכון שיר החליטה, שיוני לא ישתה כל עוד הוא נוהג. שיר כמובן, לא שתתה. אך שיר לא הייתה צריכה אלכוהול כדי לעשות שמח. היא נשענה מעלינו כשהיא מחליפה את הדיסק של יוני לאחד הדיסקים האהובים עלינו, של רדיוהד, ובצעקות והשתוללויות באוטו הגענו לת"א. יוני חנה בחריקת בלמים ליד הפאב, העמיס על כתפו את הגיטרה ונכנסנו. "מה קורה מאור?" יוני קרא לעבר בעל הפאב כשהוא מחליק את שיערו שהגיע עד כתפיו לאחור בעזרת אצבעותיו. "טוב אחי. יאללה תחברו את הציוד, יש לכם 20 דקות לבדיקת סאונד ודברים אחרונים לפני שקהל יתחיל להגיע. היה ביקוש מטורף להופעה היום, אתם בדרך הנכונה." הוא קרץ וחשף את שיניו בחיוך גאה. מאור היה בשבילנו כמו אב מוזיקלי, אצלו הופענו בפעם הראשונה, וזכרנו לו את זה, למרות שבפאב היו בערך 5 אנשים. כולם חברים שלנו. לאחר שסיימנו את בדיקת הסאונד ואירגנו את הבמה, התיישבנו ליד שיר בשולחן שהתמקמה בו כבר מכשהגענו. "אני רוצה שתדעו שאני ממש גאה בכם. שיהיה לכם בהצלחה ואל תתרגשו יותר מדי, קטן עליכם. ויוני תשתדל לדבר עם הקהל גם אתה ולא לשתוק לצד אופק." היא חיבקה את שנינו בו זמנית בחיבוק עוטף, והפנתה מבטינו לעבר הכניסה. אנשים החלו להכנס.
| |
|  כינוי:
בת: 33 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
