| 12/2007
אופק ילדותי- פרק 6
הבטנו בסקרנות אל עבר הכניסה. פנים מוכרות וחדשות, שהעלו על פנינו חיוך. תחושת ההצלחה כבר התחילה לחלחל אליי אט אט. גורמת לי לרצות לכבוש יותר ויותר יעדים. כעבור חצי שעה המקום התמלא לחלוטין, ואני ויוני עלינו אל הבמה. התיישבתי ליד הפסנתר ויוני בשרפרף לידי כשהגיטרה על ברכיו. "ערב טוב לכולם" אמרתי אל תוך המקרופון תוך כדי חיוך. קולות מוכרים של מחיאות כפיים הציפו את הפאב. " וואו. תודה רבה. אז אנחנו נתחיל ומקווה שתהנו." אמרתי והרגשתי את הסומק מתפשט על לחיי. עצמתי עיניי והנחתי לאצבעותיי לרוץ בלי הרף על הקלידים, ובהתעלמות מההתרגשות שעברה בי שרתי את השירים הראשונים כמו שצריך. יוני ליווה אותי עם הגיטרה ויכלתי להשבע שפניו מוארות יותר כשהוא מנגן. "עכשיו תורו של הגיטריסט המוכשר שלי, שנוטה להעלם אחריי משום מה, לתפוס את המקרופון. חברים יקרים, יוני פלד בשיר מקורי שלו, "קרחת יער"." יוני חייך חיוך ביישני ואני תהיתי ביני לבין עצמי מתי הוא כבר יתגבר על הביישנות הזו. פניתי אל הפסנתר, מלווה את יוני, וקולו המחוספס אט אט החדיר בי צמרמורות. משולב במילים קסומות ולחן מיוחד, בדיוק כמו המוזיקה שנהג לשמוע. באמצע השיר מבטי הופנה אל דלת הכניסה שנפתחה. זה היה סהר. הוא נכנס עם עוד חבר. הם התיישבו מאחור וחייכתי אליו חיוך מלא הערכה. כשנגמרה ההופעה ירדנו מהבמה והלכתי אל עבר השולחן של סהר, לומר שלום. הייתי בנקודה מספיק רחוקה כדי להעצר כשהבחנתי בסהר מתנשק. עם חבר שלו. לרגע התבלבלתי. לא ידעתי מה לחשוב. התיישבתי לרגע מחייכת ומסננת "תודה" לאנשים שהחמיאו לי, ולפתע הפאזל התחיל להתחבר. המחסור הבולט בחברה, המבט העצוב, התחושה הזו שמשהו חסר כדי שבאמת אכיר אותו. סהר אוהב בנים. התקרבתי לעברו. "למה לא סיפרת לי?" שאלתי בקול שקט. השברירי ביותר שיצא מפי אי פעם, אני חושבת. סהר הביט עליי בעיניים מזוגגות. "אופק, זה לא מה שאת חושבת, אני לא.." - "אתה לא סומך עליי מספיק כדי לספר לי? אני אחותך. אתה יודע עליי הכל. למה הסתרת? ממה פחדת? אתה יודע מי אני. אתה יודע בדיוק מי אני." התפרצתי אל תוך דבריו והדמעות התפרצו אל תוך דבריי. לא האמנתי שהוא לא סמך עליי. בניגוד להרגליי, נתתי למקרה להשפיע עליי, תפסתי בידו של יוני שהבחין שקרה משהו וביקשתי ממנו שנתקפל. נסענו אני יוני ושיר אל המושב, ואחרי שהורדנו את שיר בביתה ביקשתי מיוני להוריד אותי בים. התיישבתי סמוך על המים, מניחה להם ללטף את רגליי החשופות. בכיתי. בכיתי כי ידעתי שרק אני שומעת. אבל לפתע יד גדולה הונחה על כתפי. הסתובבתי בבהלה. "פאק, הבהלת אותי! מה אתה עושה כאן עכשיו? אתה עוקב אחריי?" ספק אמרתי ספק צעקתי, ומחיתי את דמעותיי עם שרוולי. "תגידי, גם כשאת עצובה את כזו תוקפנית?" יהל השיב לי במבט נעלב. "מה קרה ילדה? למה למלכת הקרח זולגות דמעות?" דמעותי התגברו. מלכת הקרח. נוף נהגה לקרוא לי כך. "למה נראה לך שיש לך את הזכות לדעת?" נשארתי באותה נימה תוקפנית. "תראי אופק," הוא התיישב לידי. "אני בסך הכל רוצה לעזור. אני רוצה רק בטובתך, באמת." הבטתי עליו במבט סולד. "אתה לקחת לי את האדם היחיד שיכל לעזור לי עכשיו. בגלל היא לא פה כבר. אז אתה רוצה לעזור? אתה?" כבר ממש צרחתי עליו. "מה את צועקת עליי משוגעת?! תפסיקי להאשים אותי כבר! אני אהבתי אותה. את לא רואה שאת הורגת אותי בהאשמות שלך? את באמת לא רואה?" הוא החזיר עליי בקול רם לא פחות. "חבל שלא הלכת במקומה." סיננתי בארסיות. הוא הביט עליי בהשתהות, קם, והלך אל עבר המושב. אולי קצת הגזמתי איתו. אולי לא. שנאתי אותו בכל כוחי, הוא לקח לי את הדבר הכי חשוב בעולם. מבלי לשים לב נהיה בוקר. עדיין הבטתי אל הים. כששוב יד כבדה נחה על כתפי. "וואו יהל תעוף לי מהעיינים עכשיו!" הסתובבתי אליו. זה היה סהר. "אה, זה אתה." אמרתי בטון מאוכזב מזוייף. "כן, לצערך, זה אני. אני מצטער שהרסתי לך את ההופעה אופק. את מסכימה בבקשה להקשיב לי לכמה דקות?" לא היססתי וחיבקתי אותו בכל כוחי. הוא הביט עליי במבט השבור שלו. המבט הכחול השבור שלו, כמו הים של החורף, שהוא לגמרי שונה מהים של הקיץ. הוא קיבל את החיבוק ככן, והתחיל להסביר לי. "תראי אופק, כל חיי הסתרתי את זה מכולם. ממך, מאמא ואבא, מהחברים שלי בצבא, מהחברים מהמושב. מהידידות שלי, מכולם. רק יעל ידעה." עכשיו כבר כעסתי. יעל? העובדת בחוות סוסים? למה לה מגיע לדעת ולי לא? דם מדמו! והוא, כאילו קרא מחשבותיי. "כן, אני יודע מה את חושבת ילדה שלי. זה קצת מסובך ... תראי, שכבנו. והיא הרגישה שמשהו לא בסדר. לא רציתי שהיא תחשוב שמשהו לא בסדר בה, אז סיפרתי לה מה אני מרגיש. היא עזרה לי להבין דברים, ואמרה לי שאחיה גם כזה. הכירה לי אותו אפילו. זה הבחור שהיה איתי היום בפאב. קוראים לו אמיר, ואנחנו יחד כבר חודשיים. לא ידעתי מה עובר עליי אופק. אני יודע שאת מכולם תאהבי אותי כמו שאני. את שתמיד האצת בי להיות אני. תמיד דיברת אליי בחוכמה שיכלתי לחלום עלייה אבל דווקא בגלל זה לא רציתי לומר לך סתם דברים ואז לגלות שאני לא כזה בכלל. אני בסך הכל בודק את עצמי, את מבינה?" הוא ניגב דמעה. "אבל עכשיו אני יודע. אני באמת אוהב אותו אופק. אף פעם לא באמת ידעתי מה זו אהבה. עד אמיר. ואני מפחד. אני כל כך מפחד. מהעולם, מהמוח והלב האנושי. מהנורמה. מהכל." בכיתי איתו. עדיין לא הרפתי מהחיבוק, "מה עם אמא ואבא סהר? אתה מתכוון לספר להם? אתה יודע שהם יקבלו אותך." שאלתי בתקווה. "אז זהו אופק, שלא. כשהייתי קטן, אמא אמרה לי שהיא תתאבד אם אני אהיה הומו. אני זוכר את זה בבירור. הייתי בכיתה א' וראינו טלוויזיה, תוכנית אירוח שאיזה הומו שהיו לו בעיות עם אמא שלו התארח שם. אני לא מעז לומר להם אופק. אני כבר לא יודע מה לעשות." - "טוב די, ילד שלי, עכשיו אני איתך. עכשיו אנחנו יחד עד הסוף, החלק החסר בפאזל הושלם." אני וסהר נהגנו לכנות אחד את השני ילד שלי וילדה שלי עוד מהיותנו באמת ילדים. תמיד אמרנו שאנחנו ילדיים נצחיים. שאצלנו רק הגוף מזדקן, והנפש תהיה צעירה וחיה לנצח. ידעתי שעכשיו, הכל הולך להיות שונה. טיב הקשר ביננו. נשבעתי לעצמי שלא אתן לו להפגע מאף אחד. קמנו שנינו וניערנו מעלינו את החול. השעה הייתה כבר 8 בבוקר, והלכנו אל כיוון הבית. מחר נקום אל עולם חדש.
| |
|  כינוי:
בת: 33 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
