| 12/2007
אופק ילדותי - פרק 8
לפני הכל : אני ממש מצטערת על האיחור בהעלאת הפרק.
למי שלא ידע אני גם מתעסקת במוזיקה, יש לי להקה שאני שרה ומנגנת בה,
ומחר הופעת הבכורה שלנו אז יחד עם הלחץ של הלימודים, חזרות, ועוד כמה דברים
נוצר עליי לחץ. אגב, אני אנצל במה זו :
מחר, מוצ"ש 29.12 בפאב "הפרה" שבי ציון, להקת טריאלוגו בהופעת בכורה.
שיר שלנו:
אתם מוזמנים להגיב את דעתכם עליו כאן.
ועכשיו לפרק:
"מה את מסתכלת עליי?" שאל יהל. -"מה? אה, לא לא כלום. תשמע, אני חייבת לדבר איתך." עניתי בגמגום. עיניי עדיין נעוצות בשלו. "פתאום את חייבת לדבר איתי? אחרי שמשהגעתי את עושה לי את המוות עם הציניות והעקיצות שלך? ברשותך, אני אוותר על התענוג." -"מישהו פה תפס ביטחון" צחקתי צחוק מזלזל. "אל תדבר, הפסד שלך." עיקמתי פרצוף והסתובבתי חזרה לכיוון השמשה. הנסיעה עברה כרגיל בצחוקים דיבורים השתוללויות ומוזיקה, שהפעם לא לקחתי בהם חלק. פתחתי חלון ועישנתי סיגריה, חושבת על הכל. מדי פעם הרגשתי מחנק בגרון. השתלטתי על עצמי. בכיתי יותר מדי לשבוע אחד. הגענו לנמל ת"א ועצרנו ליד המועדון הקבוע שלנו. התור היה ארוך וכבר נצפו ריבים רגילים ולא היה בכוונתנו לחכות. התקשרתי לרז, ידיד שלי שבמקרה גם בעל ההפקה של היום. תוך 2 דקות כבר היינו בפנים, כשלא שילמנו בכניסה ועל ידינו הולבשו צמידים של שתיה חינם. הוא לא ישכח לי בחיים את היום שהגעתי עד ת"א והייתי איתו כל הלילה בדירה שלו כי תפס את החברה המעפנה שלו בוגדת בו. כמובן שסהר כמעט הרביץ לשנינו כשהוא החזיר אותי הביתה, מנוכח העובדה שאני הייתי בת 15 והוא 25. אבל כשהבין את טיב היחסים ביננו נרגע ואף נוצרה חברות בין השניים והיו יוצאים יחד. תהיתי ביני לבין עצמי אם סהר סיפר לרז עליו או לא. המועדון היה עמוס וצפוף, מה שלא אהבתי שקורה, וכבר הספיקו להתפתח שתי מריבות בין בנים שיכורים. רקדנו ורקדנו וכשהסתכלתי על השעון השעה הייתה 2 לפנות בוקר. איך הזמן עף. יצאתי החוצה, להתאוורר קצת מכל העשן והצפיפות. התיישבתי בפינה מבודדת יחסית והדלקתי סיגריה. "למה את מעשנת?" פנה אליי גבר ככל הנראה בן 20 לפחות. הוא היה לבוש ג'ינס וחולצת צווארון פשוטה. היו לו זיפים גסים על פניו. "אני אורן אגב, חבר של רז." -"יופי לך. מה זה עניינך למה אני מעשנת?" עניתי בתוקפנות. "אוהו, אנחנו ארסיים הלילה? כולה עניין אותי ממה לילדה יפה כמוך יש לברוח." חייך. "וואו איזו שיטחיות. דבר ראשון, אני לא בורחת מכלום. אני לא מהבורחים. דבר שני, אם אתה חושב שלאנשים יפים אין צרות, אתה טועה. יש להם ואולי פי שניים." -"אז את לא מהבורחים?.." חייך חיוך ערמומי. לפתע קפץ עליי ותפס אותי בחוזקה. הוא גרר אותי אל תוך הסימטה שישבתי בפתחה. "מה אתה עושה אידיוט תעזוב אותי!!!" צרחתי בכל כוחי. הוא הוציא סכין. "עוד צעקה אחת ותראי את העור שלך כלפי חוץ." הוא קרע ממני את החולצה ונישק את צווארי, בעודו אוטם את פי בעזרת ידו שהריחה מדלק. נשכתי אותה בחוזקה, הפעם הוא היה זה שצרח. בכיתי וקולי נאלם. לא יכלתי להוציא הגה לא משנה כמה ניסיתי. פתאום שמעתי לבנה נשברת, והוא צנח מטה. הוא קם במהירות מפליאה והוא ושובר הלבנה שאותו לא יכלתי לראות בבירור בשל החושך שהשתרר בסמטה, התחילו לריב. קפצתי על האנס מאחורה, עוד מישהו כנראה הבחין במקרה ורץ לעברנו. הוא היה חזק ותפס אותו בשתי ידיו. עוד מישהו הזעיק משטרה שהייתה בקרבת מקום וכעבור 5 דקות האנס היה על ניידת. "חכה, מוחמד. תמיד ידעתי שאתה זבל." ועוד משפט בערבית. זה היה הבחור השלישי שהצטרף ועזר לי ולשובר הלבנה. שובר הלבנה התקרב לעברי. הסתכלתי בעצב על פניו המדממות. זה היה יהל. הוא הוריד את הג'קט שלו ונתן לי כדי שאכסה את עצמי, הרי נותרתי בלי חולצה אחרי שהאורן/מוחמד הזה קרע לי אותה. בכיתי. יהל קרב אליי וחיבק אותי בחוזקה. בינתיים השלישי שדיבר אל האנס בערבית בא לכיווננו. הרמתי אליו את עיניי הבוכות. "תודה.." לחשתי. "למה קראת לו מוחמד? הוא אמר שקוראים לו אורן ושהוא חבר של רז המפיק." -"איזה רז ואיזה נעליים" אמר לי במבטא ערבי. "בטח הכיר אותו בשם. זה מוחמד הוא שכן שלי מהשכונה. מוציא שם רע לכל העם הערבי. אני מצטער בשמו. אתה מדמם אחי, בוא נשטוף לך פנים." הוא פנה אל יהל. "לא, תודה גבר. אני לא עוזב אותה." הוא אמר וחיזק את חיבוקו. השענתי עליו את ראשי. עדיין בוכה. לא מעכלת את מה שקרה כאן. כל התמימות שהייתה לי כלפי אנשים נעלמה בבום אחד. "כל הכבוד לך. אני יוסוף, אגב." הציג את עצמו. יהל לחץ את ידו והודה לו שוב. "יהל. קרא ליוני וקחו אותי הביתה." לחשתי לו בקול שבור. יהל הרים אותי על גבו ונכנסנו אל המועדון, מצאנו את יוני ושיר ונסענו הביתה. הפעם לא ישבתי קדימה. שיר ישבה קדימה ואני ויהל ישבנו מחובקים מאחורה. סירבתי לעזוב אותו. הרגשתי כל כך חשופה, כל כך מושפלת. כל כך מזוהמת. יהל סיפר להם את כל מה שקרה בעודי בוכה בתוך חיקו. הם היו בשוק. שיר לא הפסיקה לקלל את אמא של מוחמד האנס, ויוני פשוט בכה. שתיקה השתררה במכונית. "זה יום אפל." לחשתי. כשהגענו למושב שלחתי את יוני ושיר שסירבו לעזוב אותי אל ביתם, ודווקא מיהל ביקשתי להשאר איתי. יהל חיבק אותי ויחד הלכנו אל החבר הכי טוב שלי, שאליו נשפכו הדמעות ברגעים הכי קשים. אל הים. התיישבנו על החול החם מפאת השמש שהכתה בו במשך היום השמשי שעבר, והבטנו אל השמש שהתחילה לעלות. "יהל..." פתחתי בכוונתי להודות לו. "ששש." הוא השתיק אותי. "אל תגידי כלום. רק תגידי לי, על מה רצית לדבר איתי בתחילת הערב?" -"אה אמ.." עניתי בהיסוס. מוחה דמעותיי. "תשמע יהל, לא התכוונתי לקרוא את המכתב שלך אבל חשבתי שהוא מיועד ליוני והסקרנות גברה עליי ו.." -"טוב תגיעי לעניין" הוא קטע את דבריי. "גיליתי את הסיבה האמיתית, למה עזבת את אילת. למה לא סיפרת לי עד עכשיו?" -"קשה לי לדבר עליו. הכל עוד טרי. את בטח יודעת. ובכלל, הייתי עסוק בזה שנוף כבר איננה. מה גם שלא בדיוק נתת לי לדבר." אני לא יודעת איך להסביר את מה שחשתי כלפיו באותו רגע. עינינו נפגשו. הוא חדר אל מחשבתי במבטו וחשתי לרגע חשופה לנגד עיניו. פתאום עצם עיניו והחל מתקרב אל שפתיי.
| |
|  כינוי:
בת: 31 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
