|
| 12/2007
אופק ילדותי - פרק 9
ההופעה הייתה מעולה, תודה לכל השואלים (:
פרק 9
"מה נראה לך שאתה עושה?!" הרחקתי את יהל ממני בדחיפה. "אני לא מאמינה עלייך. לשניה אתה הבן אדם הכי מדהים והכי תומך בעולם, ושניה אחרי זה הבן אדם הכי נצלן וגועלי. הרגע עברתי משהו. משהו גדול. איך אתה יכול לחשוב על לנשק אותי? ויודע מה, עזוב את זה, למה נראה לך שאני אנשק את החבר של נוף?!" פניו היו מורכנות והוא הניח ידיו על ראשו. "אופק אני מצטער אני.. זה זרם לי עם הרגע ואני יודע את צודקת.. אני ממש ממש מצטער." הבטתי עליו במבט סלחני. "טוב שיהיה. אני עפה הביתה זה כבר יותר מדי ליום אחד." אמרתי ותוך כדי נפלה ההבנה הכואבת על כל מה שעברתי. "חכי, אני לא רוצה שתלכי לבד." יהל ליווה אותי הביתה ונפרדנו בחיבוק. עליתי לישון כשהבזקים ממה שקרה היום לא מרפים ממוחי. קמתי מהמיטה ורצתי למקלחת, לשטוף מעליי את המגע המזוהם של הזבל ההוא ושל כולם. לא רציתי שאף אחד יגע בי יותר. הרגשתי איך אני מאבדת בבת אחת את האמון באנשים ואת הרצון לקרבה אליהם, מה שהפתיע אותי כי אף פעם לא חשבתי שמה שמספרים שעובר בראש לאחר הטרדה באמת ככה. בסופו של דבר נרדמתי. בבוקר קמתי בצעקות, שמעתי את סהר ואמא. "אני פשוט לא מאמינה עלייך סהר!" -"אמא תרגעי, זה לא מה שזה נראה לך" ירדתי במהרה לבדוק מה קורה. ראיתי את אמא משליכה על סהר את בגדיו, עיניו של סהר מפוצצות מדמעות, ואמיר מסתכל עליהם מבוהל, נראה ששוקל אם לעזוב או לא. "סהר, אני לא טיפשה. אולי בהלם, אבל טיפשה אני לא. אני נכנסת לאוורר את החדר שלך ומוצאת אותך ואת החבר הדוחה שלך ישנים מחובקים בלי חולצה. מה אני אמורה לחשוב?!" סהר התפרץ. הבטתי עליהם המומה. "יודעת מה? כן אמא! אני הומו! ואת החבר הדוחה הזה אני אוהב! מה את רוצה להגיד לי אמא? את מעיפה אותי מהבית כי אני לא כמוך? כי אני לא נורמלי?!" הוא צעק כל כך חזק. הרגשתי אותו נקרע מבפנים. רצתי וחיבקתי אותו, הוא כבש את פניו בכתפיי, בכה לתוכי. "ששש" הרגעתי אותו וליטפתי את גבו, "די ילד שלי.." -"אמא" הפנתי אל אימי מבט מתעב. "ברגע שאת תעיפי אותו את מעיפה גם אותי. זה או שנינו או אף אחד." "אופק אל תתערבי. אני לא רוצה דברים כאלה בבית." עכשיו כבר באמת התעצבנתי. "אמא אני מבינה שקשה לך. אני מבינה שאת בהלם. לא ככה מתמודדים! תראי מה את עושה לבן שלך! הוא קרוע! אני לא מאמינה שאת כזאת שיטחית. חשבתי שאת אחרת." -"אופק.." היא ניגשה אליי. "תתרחקי ממני! תתרחקי מאיתנו! יש לך הרבה על מה לחשוב. ואתה אמיר אתה לא הולך לשום מקום!" תפסתי את שניהם ועלינו לחדר שלי. סהר בכה. אמיר חיבק אותו. "די סהר, יהיה בסדר אהוב שלי. נתגבר על הכל. נלך לשכור דירה אם צריך." הוא מחה את דמעותיו בידיו. "לא אמיר אתה לא מבין. אמא שלי לא מקבלת אותי. אמא שלי לא רוצה אותי בבית שלה יותר. זו אמא שלי... היא גידלה אותי כל חיי, היא החברה הכי טובה שלי." סהר הביט לנקודה לא ממוקדת במבט שבור. "טוב אמיר, תהיה איתו כאן, אל תרדו. אני יורדת לדבר עם אמא." אמרתי להם ויצאתי כשאני אוספת בלת ברירה את כל הכוחות שנותרו לי, ולא נותרו הרבה. כבר כשירדתי את מחצית המדרגות הבחנתי באמא יושבת על כסא במטבח ובוכה. ניגשתי אליה ולמרות כל הכעס כלפיה חיבקתי אותה חיבוק אמיתי. אחרי הכל הזדקקתי לה יותר מתמיד. "תראי אמא. אני מבינה שזה נפל עלייך בבום. תתגאי בבן שלך אמא, הוא ילד טוב, הוא אף פעם לא עשה צרות, הוא תמיד היה טוב ואדיב כלפיי וכלפי כולם. אז האהבה שלו קצת שונה. היא עושה לו טוב. בואי ננסה להתמודד עם זה לאט טוב? יחד. אל תתני לו להרגיש שהוא לבד." היא חיבקה אותי והבכי שלה גבר. "את מבינה אופק, אני לא בוכה על שהוא כזה. אני בוכה על שהתגובה שלי הייתה כזו. לא הייתי צריכה לפגוע בו ככה. הייתי צריכה לתת לעצמי זמן להתרגל לרעיון. להבין. אתם הילדים שלי ולמרות הכל ... אני תמיד אוהב אתכם." -"זה בסדר אמא, אני בטוחה שהוא יבין. מה דעתך להתנצל בפניו?" היא הנהנה בראש כאות הסכמה. קראתי לסהר ולאמיר. סהר לא חיכה למילים ולא חיכה להתנצלות. הוא חיכה לחיבוק האוהב של אמא. הם התחבקו ואמיר בכה. היא הפנתה את מבטה כלפי אמיר וקראה לו. היא חיבקה את שניהם. "את מי שהבן שלי אוהב, גם אני אוהבת" היא לחשה. "אבל יהיה לי קצת קשה. תעזרו לי." הם חיבקו אותה. כל כך שמחתי. "סהר, אני יכולה אותך לכמה דקות? בוא אליי לחדר כשאתה מסיים כאן" ביקשתי ממנו. "אוקיי אני אבוא" עליתי לחדרי. ישבתי על המיטה ופשוט בכיתי. ההבזקים ממה שקרה לא יצאו לי מהראש. סהר הגיע וכשהבחין בדמעותיי חיבק אותי. סיפרתי לו הכל והוא פשוט היה כאן. סיפרתי לו גם על יהל וכשסיימתי הוא הביט עליי וחייך. "אופק, אחרי כל הזמן הזה את סוף סוף מאוהבת?"
| |
|  כינוי:
בת: 31 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
