החדר מסודר, כל מיני מכתבים ודיסקים ואנשים שהיו פעם ועכשיו הם זכרון נודד.
אין עננים בשמים, החורף שכח לבוא, ואני שכחתי שפעם הייתי ענק, רגליים גדולות וגוף מוצק.
קשה לספור את מספר התרופות שעל המדף.
10
20
30
40
50
60
70
80
90
100
מי שמאחורי ממלפני ומצדדי הוא העומד
או שאני חולני מדי או שאני היפוכונדר, פעם אחת התרופות שימשו ל... לא עוד, אני עייף מכל הרצונות האלה, ועייף באותה מידה מהחיים.
חיים של מי?
הרי לא ככה תיארתי את החיים שלי, מבולבלים, מטורפים.
הזיות 24/7
הזיות וג'נס אדיקשן שנשמעים יותר מדי אמיתים ומוצקים ונורמאלים.
אני מתעב את הנורמאלי
הנורמאלי בנאלי ומשעמם.
אנשים רבים בדירה סמוכה
אני לא רב יותר, רק מתעצבן או צועק לעצמי בלב
איך איבדתי את כל הכוח שלי ברגע אחד, איך כל טיפת שמחה נהייתה אכזרית, איך הקימה בבוקר מסחררת אותי.
רותם אומרת שאני נראה לה אדם א- מיני, שאני לא מציץ כמו אחרים, שאני לא מנסה מהלכים, או אומר לה או נוגע, אפילו שהיא מאוד רוצה.
התאהבתי באמן המיוסר שתקוע בעבר היא מזמזמת
ממציאה שירים ברגע, רוקדת ריקודי אור עם החצאית האדומה שלה, והמבט זורח.
אנחנו כמו אור וחושך, כמו עצב ושמחה, כמו הפועל ומכבי.
ערימה של נעלים בחדר שלי, היא באה לישון כי היא התגעגעה, אני לא רוצה שזה יגיע לשום מקום, לא עכשיו, אני מבקש לאט,ואולי לא עכשיו, ואולי תשני למטה ולא איתי במיטה.
קשה לי עם מגע עכשיו, עם נשימות של אנשים לידי ,עם לטף אותי לישון.
אני יותר מדי מתוסבך עם עצמי
ואם הייתה לך הזדמנות היית מגיע לירח? או קוטף לי עננים?
לא קוטפים עננים אני אומר לה, ולא מאלפים אותם, ככה אמרה לי מישהי יקרה, אולי הם מאלפים אותנו, וגם זה לא בטוח.
אין עננים בשמיים, לא נראה שירד גשם בחורף המוזר הזה
ובכל זאת קר פה כל כך
אני יודע שאני אתחמם רק מתנורים בחורף הזה
זה מה שאני רוצה
נו
שיהיה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
