לרקוד עם מלאכים

אף אחת לא תאהב אותך כמוני, היא אומרת, ואתה יודע את זה.

נכון, אני מאשר בעצב, אין לי ספק שאת צודקת. מכאן אני רק הולך ומתדרדר, שוקע.

המקום שלך הוא איתי, רק איתי, היא חוזרת וקובעת. אף אחת לא יכולה להחליף אותי, אתה יודע.

יודע. רק לא יכול.

לא יכול לחזור מארצות הניכר, גם לא עבורה. או, יותר נכון, עבורי.

הכרנו לפני כשנתיים, בעת שהגחתי לביקור מולדת נדיר. בגילי המאוחר קרה משהו שלא אמור לקרות, לא בכזו מהירות. לא בכזו עוצמה. ועכשיו אני משלם את המחיר. כן, גם היא משלמת אותו, אבל מי סופר אותה כשכואב לי. כשהלב מחשב להשבר אין מקום לרחמים על הזולת, גם אם זו האשה שאתה אוהב.

                                                           בחורה משקיפה על נהר - מוזיאון ירושלים

התאהבנו בעוצמה ובנחישות שהפתיעה אותנו והדהימה את בני המשפחה, שלה ושלי. כאילו ידענו שזהו הצ'אנס האחרון. מין חסד נדיר, חמקמק, שזכינו בו מן ההפקר. התאהבנו בלי לעשות חשבון, לועגים לגיל ולמרחק הפיזי. היא בתוככי המזה"ת המהביל, ואני מעבר לים, נהנה ממטעמי סיר הבשר האמריקאי. היא באה לכמה ביקורים ואני החזרתי באחד שנמשך חודשיים מאושרים. אח"כ לקחה חל"ת ממקום העבודה והצטרפה אלי לחצי שנה בה חגגנו בטיולים ואהבה. הרבה אהבה.

ועכשיו היא חוזרת. לא יכולה להשאר יותר. הגעגועים הביתה גוברים עליה.

הפצרתי בה לשנות את רוע הגזירה, לא לפרק את הזוגיות המופלאה הזו שמצאנו בערוב ימינו. אך היא בשלה, היא חייבת לחזור. ואני, מה לא ברור כאן, היא מסבירה לי במאור פנים, אני אמור לחזור "הביתה", איתה. אליה.

לא יכול, התוודיתי על חולשתי, לא מסוגל  למעבר הזה. אנא אל תעזבי. היא הביטה בי במבט אוהב, כדרכה, והרגיעה אותי. יהיה בסדר, מתוק שלי, אתה תראה שתחזור. אף אחת, אף אחת לא תאהב אותך כמוני.

אמרה ונסעה.

ועכשיו, מספר חודשים אחרי, החיים מתחילים לחזור למסלולם, מכוח האנרציה. מקרטעים משהו, צורמים וגונחים. אני, אם לשאול את הביטוי שרץ חזק בבתי הסוהר, מנסה להשתקם. אך איני שוכח, לא יכול גם לו רציתי.

היא מצידה ממאנת לפנות את מקומה, מסרבת להשלים עם המציאות החזקה משנינו. מצטרפת אלי לכל מקום, למשרד ולסופר, לפגישות העסקים ולדייטים בהם אני מקווה למצוא את אותה אחת שתשכיח את הכאב, תרפא את הפצע.

אף אחת לא תאהב אותך כמוני, היא לוחשת מהמושב האחורי כשאני מכין את עצמי נפשית לדייט החדש שאירגנתי בחסות האינטרנט. אני נועץ בה מבט במראה, מבקש שתחגור את חגורת הבטיחות ותניח לי. אולי הפעם זה יצליח, אני חושב לעצמי באופטימיות חסרת תקווה, אולי הערב לא יגמר בנפילה מאכזבת. והיא, כמו קוראת את מחשבותי, מקדירה מבט, דמעות נתלות בריסיה.

אף אחת לא תאהב אותך כמוני, היא ממלמלת מאחור. אף אחת.