RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2006
 ביקורת בונה
גיורא (שם בדוי) מיהר להרים אלי טלפון עם פרסום הפוסט הראשון שלי, כאן בבלוג.
"שמע", כך הוא, "איזו הפתעה - פשוט תענוג. לא ידעתי שיש לך כזה כישרון".
"על מה אתה מדבר", היתממתי לו.
"נו, בחייך", הוא בקוצר רוח, "אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, על הפרסום שלך בבלוג"
"אה", אישרתי והוספתי בצניעות מעושה, "עזוב, לא ביג דיל".
"אל תבלבל", הוא קבע נחרצות, "זו ממש פנינה, ללקק את האצבעות"
גיורא הוא אחד החברים הטובים שלי, אם לא הטוב שבהם. גבר אמיתי, תמיד מושיט יד לעזרה, ויחד עם זאת ישיר וגלוי. הוא גם נראה משגע - חתיך, גבוה, בעל בלורית שופעת ועיניים כחולות בורקות. לא פלא שכל הנשים (וחלק מהגברים) כרוך אחריו. הוא איש עסקים מצליח אך עוזר לכל, ובין השאר תורם למגבית היהודית ותומך בבתי יתומים, כאן ובארץ. מה יש לדבר, גבר מדהים.
הודיתי לו על דברי העידוד המרגשים, אך ביקשתי ממנו - בכל לשון של בקשה - להעביר עלי ביקורת בונה בהמשך. אמרתי לו שאם יש סיכוי שאשתפר עם הזמן הרי שרק ביקורת אמיתית, נטולת מחמאות סרק, יכולה לסייע לי. הוא, כמובן, הבטיח לעשות זאת, ובפנים סמוקות מנחת (איך שהוא יודע להחמיא) סיימתי את השיחה.
לפני מספר ימים נפגשנו במסיבת חנוכה, אצל חברים משותפים. דיברנו על הנושא האהוב עלי (אני), ושוב הודיתי לו על המחמאות מלפני מספר ימים.
"שמע", כך הוא, "הקטע השני שלך היה לא רע".
"למה אתה מתכוון", אני שואל בקול רועד.
"הקטע היה בסדר, אתה יודע"
הרגשתי כיצד הדם אוזל מפני, עוויתות מהירות ועצבניות מתחילות לטפס במעלה הגרון.
קטע לא רע? קטע בסדר? זהו, נגמר לו אוצר המילים? זה המקסימום שהוא יכול לגייס עבורי?
מי הוא בכלל שיעביר עלי בקורת. מה הוא מבין בכתיבה, הנאד הנפוח הזה.
הוא טפח על שכמי בחברות (מזוייפת) וכעבור שעה קלה יצאתי מהמסיבה, אבל וחפוי ראש. נסעתי בדממה הביתה, כשבתוכי אני ריק חלוטין, נטול רוח חיים. רחצתי את פני (חיוורות באופן מבהיל) לקחתי כדורי שינה (לא יותר מעשרה) ונפלתי שדוד על המיטה, בתקווה להמלט מהסיוט.
שלשום נפגשנו שוב אצל חיים, להדלקת נר אחרון של חנוכה. כשנכנסתי הוא בירך אותי לשלום אך נדמה היה לי שחשתי קור מסוים. הוא לא העיר דבר על הקטע הנוסף והטרי שפרסמתי רק ביום הקודם, ולא נותרה לי ברירה אלא לסחוט ממנו את המחמאות בכוח.
"יצא לך לקרוא את הקטע החדש", אני שואל כבדרך אגב, בשעה שאני מוזג לעצמי יין.
"כן"
"קדימה", אני מאיץ בו בביטחון של מתאבדים, " אתה יודע שאני מעריך את דעתך והכנות שלך"
"אתה באמת רוצה לשמוע את דעתי?", כך הוא.
"בוודאי שכן", אני מרגיש כאילו לופתים את צווארי וסוחטים ממני את טיפת הדם האחרונה.
"טוב, אז אעשה את זה בקצרה", הוא ממשיך, "בוא נאמר שהקטע הראשון שלך היה הטוב ביותר"
"והאחרון", אני מנסה באופן מעורר רחמים להמתיק את גזר דין המוות, "איך האחרון?"
הוא לוקח את הזמן שלו, המנוול, כאילו לא מדובר כאן בדיני נפשות, "אהבתי בעיקר את הראשון, השני והשלישי לא רעים".
העולם החל להסתחרר סביבי ובשארית כוחותי פילסתי לי דרך, בזחילה, לכיוון היציאה. בנסיעה הביתה, תוך חירחורי נשימה קשים והקאה על המושב הקידמי, נזכרתי בשמועות העקשניות שמסתובבות עליו בעיר. מספרים שהכה את אשתו שנים ארוכות (התגרשה ממנו בגלל שניסה למסור את בנו היחיד לאימוץ) ושהיה עצור בארץ מספר חודשים בגין מעילה בבנק בו עבד (גנב הון מחשבונות חיסכון של אלמנות צה"ל). כמו כן ידוע שהגמד (נועל נעלי פלטפורמה) חובש הפאה הוא משתמש כבד בסמים ומתפרנס מסחר בנשים.
אני די בטוח שאין לו גרין-קארד, ובשבוע הבא אני מתכוון להרים טלפון לשלטונות ההגירה. אף פעם לא סבלתי את האפס המאופס הזה, אני כבר אראה לו מה זה להתעסק איתי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
