RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2006
 לפתוח קלפים
היה זה ערב רגיל, שיגרתי לחלוטין, שלא רמז על הבאות. לא היה זה ליל סערה מלווה בברקים ורעמים, ורוח לא שרקה, יבבה, נהמה ועוד כהנה וכהנה ביטויים מליציים. זה אפילו לא היה ערב שקט באופן יוצא מן הכלל, מין שקט מסורתי שלפני הסערה. ובכ"ז היא - הסערה - הגיעה. ללא שום הזהרה מוקדמת, בניגוד לסרטים שראיתי או לספר הבודד שקראתי. היא הגיעה, אם כי בהתחלה היא עשתה רושם מתורבת ביותר, כמעט חצי פולני.
"אבא", הקטנה מגלה בי לפתע עניין קל, "איך באתי לעולם?"
"נולדת בביה"ח המקומי", אני שומר על קור רוח נוכח המוקש המבהיל, נשאר צמוד להיסטוריה.
"כן, אני יודעת", הילדה העירנית מקשה עלי, "אבל איך הגעתי לעולם לפני שהגעתי לביה"ח?"
"זה הרגע המותח בסרט", אני מחזיר אותה למסך הטלוויזיה ומנסה להדביק אותה בהתרגשות שלי, "בואי נראה אם לאסי תמצא את הדרך הביתה".
הילדה - יש לה לב של אבן - מגלה אדישות מוחלטת לגורלה של לאסי. מה שלא צריך להפתיע אם נלקח בחשבון שהיא אפילו לא מיצמצה למראה גורלה של במבי, אם כי גילתה אמפתיה מרגשת למראה אביה הגועה בבכי. הנודניקית האיומה מתעקשת על תשובה לשאלה המציקה (לי). אני עושה הערכת מצב מהירה ומחליט לפתוח לה את הקלפים. אני אבא מתקדם, אם תרשו לי וידוי צנוע, אני מאמין גדול באמת ובקידמה, והיות והילדה מגלה סקרנות ובגרות זו העת לפתוח את עיניה ולהרחיב את אופקיה. אני לא מאלה שהולכים סחור סחור, נמנע מטיפול בנושאים רגישים.
אלא שחיש קל מתברר שהילדה היא חשדנית במידה לא תאמן, לא ברור לי כלל מאיפה היא ירשה את המידה המגונה הזו. בחוסר רצון בולט אני נאלץ לנטוש את הסיפור על הדבורים והציפורים (לך תמצא דבורה בהריון להדגמה) וגם ספור החסידה נופל תוך פרק זמן קצרצר (הן לא מגיעות לקליפורניה בגלל הסמוג, היא מדווחת לי). הקטנה, למרות מימדיה הצנועים, מגלה אגרסיביות ראויה לציון (גנים של האמא) ואני מוצא את עצמי עם הגב לקיר. מה שתמיד גורם לי לפתוח את הפה או את הארנק. שטר של מאה ירקרקים לא עושה עליה את הרושם המקווה, ואני נאלץ לזמר.
"תראי", אני מדווח לה, "זה היה ערב משעמם במיוחד, לא היה שום דבר מעניין בטלוויזיה".
"אוקיי", היא מהנהנת, "גו און".
"אז הצעתי לאמא להכנס למיטה", אני מתקשה מעט בנשימה מסודרת, "ואז עשינו...אממ...את הגועל-נפש".
"עשיתם אהבה?", היא זוקפת אזניים.
"מאיפה המילים הגסות האלו?", אני נחרד, "בסה"כ נכנסנו למיטה, התחבקנו חזק, וזהו".
"ולא אהבתם אחד את השני?" , היא מגלה עניין יוצא דופן באקשן.
"אהבה", אני נוחר אליה בביטול, "את שוכחת שהיינו נשואים".
תפקידי כהורה הוא לא רק לתת לה את חינוך מיני, ישיר ומפורט, אלא להכין אותה לחיים בכלל. אני ממש לא רוצה שתצא לעולם הגדול בלתי מוכנה, שתתפכח מחלומות הילדות שלה בדרך הקשה. כך שבסיכומו של ערב, די מתיש אם להודות על האמת, היא צויידה בכל הפרטים הרלוונטיים, לא רק בנושא המיני אלא בעובדות חיים שונות ומגוונות. והקטנה, אם תרשו לי הצהרה אובייקטיבית, תופשת מהר (גנים של האבא). באפס זמן היא הפנימה הכל ושולטת בחומר בצורה מעוררת התפעלות.
לפני זמן קצר התארחנו אצל חברים וברגע המתאים, קצת לפני הגשת המנה האחרונה, החלטתי לפתוח במצגת שנועדה להרשים את המוזמנים.
"חומד", אני ממתיק לה שפתיים, "מי עשה אותך, ילדה שלי, מי הביא אותך לעולם הזה?".
"אתה, אבא", היא מישירה אלי מבט אסיר תודה שמעביר בי צמרמורת נעימה וגלי חום.
"ומה אמא עשתה באותו זמן?", אני מקשה עליה, מביט בגאווה בעיני הצופים המרותקים למחזה.
"אמא", היא מדקלמת בביטחון את התשובה הנכונה, "אמא לא הפריעה".
איזו ילדה, איזה כישרון. אתם תראו, היא עוד תגיע רחוק.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
