RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2006
 מפגש המוות
אם אני תופש אותו - אני גומר אותו, על המקום. מנקנק אותו בצורה מקצועית, לא משאיר ממנו ולו נוצה בודדת. איך, איך הוא מכר לי את הלוקש, נתן לי להאמין שדם לטיני הוא דם קר, קפוא יותר מהקרחון שגירד את הצבע לטיטניק. ועכשיו אני יושב מולה, מול הברזילאית "שלי", ואני מרגיש שחום הגיהנום שורף לי את הפנים. אם אני רק יוצא בשלום מהתאונה הזו, אם אני מצליח לצאת ממנה עם כוויה בדרגה חמישית ומטה...
אני שונא בליינד דייטס. באמת שכן. אבל צריך "להתפרנס" ממשהו, כמו שאתם יודעים, ובמסגרת "הכן מיטתך לחורף" אני נאלץ לצאת לקור המקפיא, להעלות דג(ה) בחכה. אלא שהפעם קיבלתי את מה שמגיע לי, נראה שהשטן סוגר איתי חשבון.
הכרתי אותה באחד מאתרי האינטרנט, ומייד נוצר הקליק. זתומרת הקלקתי על השם שלה וכך נוצר הקשר. על הנייר היא נראתה טוב, וגם התמונות העסיסיות שלה הבטיחו רבות. בטלפון, לעומת זאת, היא נשמעה קשוחה, רצתה עוד מידע עלי לפני שהיא מתחייבת מראש להכנס למיטה. מה לעשות, תמיד יש את הנודניקיות שחשוב להן הפרטים הקטנים - איך אתה נראה, אם אתה מגיע להן לפופיק וכמה הפה שלך מסריח. כך או אחרת, לאחר שעשיתי לה רעש של כסף בטלפון היא התרצתה והחלטנו לשים את נפשנו בכפנו, לקפוץ למיים העכורים. לו הייתי יודע את שאני יודע היום לא הייתי מסתפק בלארוז מצוף או שניים אלא גורר איתי סירת הצלה.
היא, כזכור, מברזיל, ואני טרם הפנמתי את הסיכון המקצועי בפגישה עם בחורה שאש זורמת בעורקיה. כך שעליתי על תחתונים נקיים (אני אופטימי חסר תקנה) ויצאתי לדרכי. בדרך, מטעמי נימוס, הרמתי אליה טלפון כדי להודיע שאני עלול להתעכב מעט, לא יותר מעשר דקות, בגלל הפקקים הארוכים שבכביש המהיר. השאגות שלה מהצד השני החרישו אצלי באוטו את הרדיו. תוך אפס זמן למדתי שהייתי צריך לצאת לדרך אמש ולא לחכות לרגע האחרון (היום), וברור לה מי אשם בפקקים (אני). היא הבהירה לי שאם היא צריכה להמתין יותר משבע דקות הרי שאין לי מה להגיע, והפעם הבאה שניפגש היא בביהמ"ש. ציינתי לעצמי שההתחלה לא מבטיחה במיוחד (תמיד הייתי מהיר מחשבה) ושקלתי האם סטוץ או חיי חשובים לי יותר. כמו גבר אמיתי הצבעתי בעד הסטוץ והמשכתי בפיק ברכיים למפגש המוות, טרם הבנתי לאיזה מסע התאבדות מפואר אני מכניס את עצמי.
הגעתי לאחר נסיעה מטורפת במיוחד (הפחד הדביק את הדוושה לריצפה) ומיהרתי אל מקום המפגש. היא עמדה שם, יפה ומפחידה, מביטה בי בעיניים מאיימות. גלי הקור שנשבו ממנה גרמו לי לוותר על חיבוק הדב החביב עלי, והושטתי את ידי ללחיצה פורמלית משהו. "אל תיגע בי", היא סיננה מבעד לשיניים חשוקות, והאינטואיציה הנשית שלי אמרה לי שאני עומד לסגור עוד לילה קר במיטה ריקה.
נכנסנו למסעדה סמוכה והזמנתי משהו קל לפתיחה. כשהמלצר התרחק הצעתי, בחביבות האופיינית לי, שתזמין מנה עיקרית משביעה, משום שאין לי כל חשק שתעיר אותי באמצע הלילה להכין לה משהו לאכול.
זו היתה שגיאה. שגיאה גדולה.
היא לא אמרה דבר, יאמר לזכותה. היא הסתפקה בשליפת האצבע האמצעית שלה לעומתי, לעיני כל. לא מתחת לשולחן, חבל לבזבז תנועה כה אלגנטית מתחת לשולחן, אלא תוך שהיא מניפה את ידה אל על, כדי שגם הטבח - יחד עם עשרות האנשים סביבנו - יהנה מהז'סטה החביבה.
"תראי", אני מבהיר לה בעדינות, "אני יודע שבברזיל שליפת אצבע אמצעית נחשבת למחמאה, משהו בנוסח 'אתה פשוט מקסים', אבל כאן הנייטיבס המקומיים מפרשים את התנועה באופן גס במיוחד".
"איך הם מפרשים את המשפט גו פק יורסלף?", היא מבררת איתי בקול גבוה, כשהיא חוזרת ומדגימה לי וליושבים סביבי את אצבעה האמצעית החטובה.
בחינה מהירה של המצב מצביעה על כך שמפה לא יצאו ילדים, ואני מתחיל להכין לי תוכנית נסיגה. אני מבקש את סליחתה ומתחיל להתקפל תחת אש. היא מבצעת חסימה מהירה.
"לאן אתה הולך", היא מגלה עניין בתוכניותי המידיות.
"אני קופץ לרגע למטבח, לבטל את ההזמנה", אני מעדכן אותה בחיוך סימפטי, "מיד אחזור".
"אתה מה", היא משתנקת קלות, "שלא תעז".
"למה", אני משתומם, "אם אבטל את ההזמנה תפסיקי להיות נחמדה אלי?"
היא מקמטת מצח בריכוז, "אם תבטל את ההזמנה - בחיים לא תראה אותי יותר".
אחרי שנרגעתי מהצחוק הפרוע ואספתי את שאריות הכבוד העצמי שלי מהריצפה, הנחתי שטר של עשיריה על השולחן ויצאתי מהמקום, כשהיא - חיוורת מזעם - ממהרת בעיקבותי.
עברו שישה חודשים ועדיין לא שמעתי ממנה. אני מתחיל לחשוב שאולי באמת לא אשמע ממנה. כלפי חוץ אני מתפקד נורמלי, עובד ומבלה, ורק אתם יודעים עד כמה חסרונה הפך את חיי לריקים מתוכן, שבתוך תוכי אני פשוט מת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
