RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
 אישה אמיתית
כמעט כל שנה זה קורה לי, ובד"כ בדייקנות מדהימה.
יש לי יומולדת.
גם השנה זה קרה, לפני מספר ימים. חגגתי כך וכך חורפים, או אביבים, או השד יודע מה מזג האוויר אצלכם. מאיזו עונה בדיוק אתם סובלים.
אצלי זו עונת הנוסטלגיה.
אני נכנס לדיכאון, נזכר בזמנים הטובים (דמיוניים לחלוטין) ומתחיל לרחם על עצמי. הרי בסופו של דבר התקרבתי בעוד שנה לקו הסיום, זה שאליו אני ממש לא רוצה להגיע. כן, למה להכחיש - יש מירוצים שאני לא רק שלא רוצה לנצח בהם, אלא שמח לא להשתתף בהם. ואם אני כבר משתתף בארוע - אין לי מושג איך הגעתי לשם - אני באמת רוצה להגיע אחרון לקו הגמר.
אל תקחו את זה אישית, אבל הייתי רוצה להגיע אחריכם.
הרבה אחריכם.
לא פלא שמידי שנה שלושת החברים שלי ממהרים לעזוב את העיר כל עוד רוחם בם, לפני שנשמעת הצפירה העולה ויורדת. בטרם אפרוץ בבכי קורע לב, אפול על צווארם ואדביק אותם והסביבה בדיכאון שלי. השנה נמלט האחד לקדוח נפט באלסקה, השני התנדב ללגיון הזרים והשלישי מצא מקלט בנאס"א, מתאמן כביכול לקראת טיסת החלל הבאה. ועוד לא הזכרתי שתי ידידות שבאופן מסורתי מבקשות מחסה במנזר הקרוב, לשבועיים שלושה, עד יעבור זעם.
גם כן חברים.
מה בסה"כ ביקשתי - שיחזיקו לי את היד, ינגבו לי ת'דמעות ויקנו לי מתנות.
והרבה.
אבל לא - הם תמיד מוכרחים לברוח ברגע הקריטי, נסים על נפשם אחוזי פניקה.
לזכותם יאמר שהם חוזרים - תמיד - שבוע אחרי יום ההולדת, מתנצלים בחצי פה ש"שכחו" את הארוע החשוב, ומבטיחים לא לפספס את המאורע ההיסטורי הבא. באותו מעמד ממש הם רושמים ביומן מתי נופל היום הארור הזה בשנה הבאה, כדי להכין לעצמם מבעוד מועד דרכי מילוט.
החברים שלי הם זהירים, אם טרם הבהרתי את העניין, לא לוקחים צ'אנסים מיותרים.
כך שהשנה היתה לי הפתעה נעימה כאשר דליה (שם בדוי) הרימה אלי טלפון ערב כניסת החג, מספר שעות לפני שפרץ היומולדת. אני מכיר אותה, את לימור (לעזאזל עם השם הבדוי) כשנה, ואנו מתפקדים על תקן ידידים. יש בינינו הרבה מן המשותף - היא רופאה בכירה ואני היפוכונדר מתקדם. כך שמהרגע הראשון היה לנו על מה לדבר, בעיקר על המחלות הדמיוניות שלי ועל כך שהרפואה המודרנית טרם הצליחה לפתור בעיות של היפוכונדרים, או לפחות להרוג אותם.
כך או אחרת, היא נשארה בעיר והרימה טלפון כדי להזמין את עבדכם המדופרס לארוחת ערב חגיגית, לרגל הזדקנותו המואצת. בין השאר היא שאלה אותי, את חתן השימחה, מה אני רוצה ליומולדת שלי. אז אמרתי לה מה אני לא רוצה.
אני לא רוצה לישון לבד. לא ביום ההולדת שלי.
היה רגע של שתיקה, ואז היא ביקשה לדעת מה היא אמורה לעשות. מאד פשוט, אמרתי לה, תארזי מברשת שיניים ובואי. ממש לא מסובך. היא חייכה (אם אתה מקשיב טוב אפשר לשמוע חיוכים בטלפון) ואמרה שתאסוף אותי תוך שעה קלה, נצא לארוחת הערב.
יצאנו. אכלנו. סיימנו.
בדרך מהמסעדה היא שאלה אם התכוונתי למה שאמרתי בטלפון. התברר שהיא - כמו כולם - לא לקחה אותי ברצינות, חשבה שאני מתבדח. הסברתי לה שביום אבל לאומי כזה ההומור הוא ממני והלאה, קשה לי להתלוצץ כשאני שוקל התאבדות. היא ציחקקה והודיעה לי שלא הביאה מהבית מברשת שיניים. ואני, בפרץ של לארג'יות לא ברורה, אמרתי לה שלא תדאג. המברשת עלי - יעלה כמה שיעלה, קיבינימט הכסף.
אותו לילה לא ישנתי לבד.
האמת - כמעט לא ישנתי.
בין לבין דיברנו במיטה, וסיכמנו שאנו ילדים גדולים, המקרה החד-פעמי הזה לא מכניס אותנו להתחיבויות. במילים אחרות, אין בינינו קשר מחייב, מה שנקרא אצל הגויים ימח"ש קומיטמנט. מה אתה נכנס ללחץ, היא חשפה שיניים צחורות בחיוך רחב, אתה מוזמן להמשיך להתהולל, אין לי כל דרישות או ציפיות.
ואני, כמו ילד, קניתי את זה.
כעבור שלושה ארבעה ימים הזמנתי אותה לבוא ולבקר את מברשת השיניים שהיא "שכחה" אצלי. מסתבר שחסרונה של המברשת באמת העיק עליה נפשית, והיא הגיעה כהרף עיין, לאיחוד משפחות. מן הון להון היא נשארה (גם) לישון, והאוירה היתה עליזה וצוהלת. שוב הבהרנו זה לזו שאנו בסה"כ חברים (טובים !), והעובדה שנקלענו לאותה מיטה באותו זמן ממש היא לא יותר מצירוף מקרים, ובטח שלא מעידה על הצהרת כוונות ושבועת אמונים.
מה שלא הפריע לה לנתק איתי את הקשר בשבוע שעבר, כשגונב לאוזניה שהכרתי בחורה נחמדה.
היא לא קנאית או משהו, אני בטוח.
היא פשוט אישה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
