RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
 מתלבט
אני קצת מוטרד.
טוב, למה לשקר – אני מוטרד מאד. אני די בפניקה.
שמתי לב לכמה תופעות חדשות שמדריכות את מנוחתי, גורמות לי להשאר ער בלילה עד השעות מאוחרות.
תופעות שמאלצות אותי לעשות חשבון נפש, להציק לעצמי בשאלות קיומיות, ולשקול אם איני חי את חיי בשקר.
שקר מוחלט.
אני די מהסס לשתף את העולם כולו בלבטי המייסרים, איני בטוח שאני רוצה להתערטל כאן קבל עם ובלוגיה. להסיר את הבגדים ולחשוף גוף מצולק, אם כי חטוב ומפואר עד כאב.
טוב, את החלק האחרון של המשפט אני מניח שאתם לא קונים, אלא אם אתם שיכורים לגמרי.
בכל אופן, לאחר ספקות והתלבטויות ארוכות החלטתי לפתוח את הקלפים כאן, לקחת סיכון. אני די משוכנע שאתם - השניים שמסמפטים אותי (ואולי גם שלושת הנותרים שהגישו נגדי תביעות משפטיות) - תשקלו בתשומת לב את העובדות (כמעט אמרתי ראיות) , לא תקלו ראש בבעיה הכבדה. הכואבת.
כך שהגיעה השעה לקרוא לילד בשמו (ילדות הן נטולות שם, מסתבר).
הנה העובדות היבשות, למרות שהן די לחות מדמעות.
הדמעות שלי.
בחודשים האחרונים איווררתי מספר פעמים את הבית, גם החלפתי מצעים.
אולי אני חייב לכם הסבר קטן – אני גר לבד. למעט המקרים בהן בתולה (שם זמני) כזו או אחרת מאבדת את דרכה ומתנחלת אצלי לשעה קלה, איני חולק את ביתי וחיי עם אף נפש חיה.
או מתה.
ובכ"ז, למרות שאיני חשוף ללחצים המסורתיים מצד האישה, החלפתי לאחרונה מצעים. איווררתי את הבית.
מרצוני החופשי.
אלו הן שתי אופרציות שבשבילן צריך לקום מהספה, להניח ולו לשעה קלה לשלט-רחוק. יותר מזה, צריך להתרחק מהטלוויזיה, אם כי לא יותר מכמה פסיעות, ובשלב מסויים אף להפנות לה את הגב.
מסיבות טכניות בלבד, כמובן.
לא פשוט, אה?
אלו הן פעילויות שבמשך שנים התנגדתי להן מטעמים עקרוניים, הן מנוגדות להשקפה הדתית שלי.
ויחד עם זאת בשנה האחרונה, עכשיו שאני עושה חשבון נפש, אני חייב להודות שביצעתי מספר פעמים את הפעולות הנ"ל.
ברגע של חולשה גם אודה – למה לשקר – שפעמיים בשנה האחרונה קניתי פרחים לבית.
לא פרחים כדי לרכך את היעד, אם אתם יורדים לסוף דעתי, אלא לעצמי.
לעצמי.
חכו, זה לא נגמר כאן.
התחלתי להתלבש.
לא בטעם - לא צריך להתפרע - אבל לפחות הפסקתי לעצור את התנועה, לגרום לאנשים לשלוף מצלמות כשאני עובר ברחוב.
גיליתי לאחרונה שמכנסיים בצבע כתום לוהט לא הולכים מי-יודע-מה עם חולצה מפוספסת בצבע ירוק. ז'קט חום מנוקד בבורדו לא מתאים לנעליים טורקיז מנומרות בכתמי חלודה.
חלודה אמיתית, במקרה שלי.
גיליתי שאני ער לצבעים.
חמור מכך, התחלתי להיות ער לכך שאנשים צוחקים עלי מאחורי הגב, אחדים אפילו מתעצלים לעשות את הדרך הארוכה אל מאחורי הגב.
אז השתניתי, התחלתי לנקוט בפעולות חירום.
אחרי בדיקה מעמיקה ב"גוגל" ושיחה עם מעצבת אופנה מתחילה הסקתי שזה די בטוח ללבוש מכנסיים שחורות עם חולצה לבנה, גרביים אפורות עם תחתונים נקיים.
עניבה חשמלית מהבהבת לא עולה עלי יותר.
והנה מכת המוות, זו שהשאירה אותי חסר מנוח ואילצה אותי – במשך לילות ארוכים נטולי שינה ועמוסי זיעה קרה – להסיק ולהפנים שאין מדובר כאן בתופעה חולפת, סימפטום או שניים של הגיל המתקדם.
אני אשכרה שם את גליל נייר הטואלט החדש, כשהישן נגמר, במתקן שלו.
ז'תומרת איני מניח את הגליל החדש על הכיור, או בכל מקום אחר, ממתין לאורחת מזדמנת או לילדה שתבצע את ההחלפה. אני בעצמי – ותאמינו לי שהיד רועדת לי עכשיו כשאני מתקתק את זה – מבצע את הפעולה המורכבת הזו.
אמת, אחרי תרגולים ארוכים זה לא לוקח לי יותר משנייה או שתיים, אבל בכ"ז.
אני "משקיע" בעניין.
אה, כן – אני גם טורח להשליך לפח את הגליל המשומש, הריק.
להסיר ספק - אני מרים את מכסה הפח ביד שמאל, אוחז את הגליל הריק בימין, והופה – לפח.
אני יודע, זה נשמע הרבה יותר מסובך ממה שזה באמת, אבל אחרי מספר נסיונות זה מצליח לי לא רע.
ואני עושה את זה.
לבד, בלי שאף אחד יצווה עלי, או אפילו ירמוז לי.
וזהו הקטע ששבר אותי, לפני מספר ימים, גרם לי לחשוב, אולי להתחיל לתהות, שאני חי את חיי בשקר אחד גדול.
אני זקוק לעזרתכם, חייב את דעתכם הבלתי משוחדת.
אני בטוח שתחשבו היטב לפני שתמהרו להקיש על המקלדת, תשקלו את כל הפרטים בעיון לפני שתחרצו את גזר דיני.
יכול להיות שכל זה אומר ש...
רגע, קצת קשה לי עם זה.
טוב, הנה זה בא.
יכול להיות שאני הומו?
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
