לרקוד עם מלאכים
בגולת עיר המלאכים, במרחק אוקיינוס או שניים מהמזה"ת המהביל, קורים דברים. חלקם משונים, חלקם משעשעים, חלקם אפילו - למה להכחיש - אמיתיים (למחצה). הוליווד טרם קנתה את זכויות הסרט, אך זוהי רק שאלה של זמן, אולי כסף, לפני ששפילברג ירים לח"מ טלפון (או לא). |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
 הן פשטו עם שחר
מצטער, לא קראתי את המפה נכון.
אולי התבוננתי במפה אחרת לגמרי, זו מהשנה שעברה.
חשבתי – תמים שכמותי – שהבלוג הזה יכול לאכלס ולהכיל מכל הבא ליד, לסבול כל מילה כתובה. מקסימום חלק קטן, אולי אפילו זעיר, של המבקרים-קוראים יאהב את כתיבתי וסגנוני הדל, ישמח לבקר כאן מעת לעת. האחרים יפנו לי עורף וגב, יניחו לי ולבלוגי הבלתי נחשב.
וזה בסדר, הייתי עומד במכה, מחלים כהרף עין מהפגיעה האנושה.
כי אני כבר ילד גדול, הבנתי ממזמן שאיני יכול לספק את רצון כולם, אנ'לא עומד בדרישות הקהל הרחב כולו. די לי אם אצליח לקלוע לטעמם של מעטים, אגיע אל סיפוקי אם ולו קורא/ת אחד/ת בלבד יתענג על שורה או שתיים שיצאו תחת ידי המסורבלות.
אך מסתבר שאני מרגיז הרבה עלמות חסודות, בתולות למחצה, בכתיבתי הפרועה והבלתי אחראית.
לא מעט נפשות רכות נזקקות היום לטיפול פסיכולוגי צמוד.
מספר בלתי מבוטל של גרציות מקומיות חיות על כדורים.
למה להכחיש – אני מפריע את מנוחת השכנים. יותר נכון מנוחת השכנות.
והן רוטנות וזועמות, נושפות ורושפות.
ריר זב מפיהן, ארס מלשונן המחורצת.
חלק מהן אפילו ההין ונקט בפעילות אמיצה, כזו שעוד תתואר בספרי ההיסטורה הצבאית – הן התגנבו לבלוגי באישון לילה והשאירו כאן הערות בלתי מחמיאות בלשון עילגת.
בעילום שם, כמובן. אחרי הכל הן לא מתאבדות שיעיות.
אח"כ הן התכנסו בבסיס והעלו חוויות על המבצע הנועז. איך הן "הכניסו" לו, הראו לו מאיפה משתין הדג.
תמונות שצולמו בשעת המבצע המסוכן החליפו ידיים, בהן נראות הגרציות הכבודות מתגנבות אל היעד, מוסוות בכובעי גרב ומייק-אפ כבד. היתה ביניהן תמונה שהראתה בבירור את אחת הנזירות המזדקנות מתקתקת את תגובתה ביד רועדת, כשאש כבדה יכולה להפתח כל רגע.
היתה זו שעתן היפה של בתולות הברזל. סופסוף אור הזרקורים הופנה אליהן, ולו לשעה קלה. הן טעמו את תחושת המתח והסיפוק שבמבצע מסוכן. שמועות מספרות שאחת או שתיים חוו אורגזמה קלה, כזו שהשנים הארוכות והצחיחות השכיחו את טעמה.
חיוך של סיפוק האיר את פניהן המצומקות לרגע קצר של חסד.
הן חירפו את נפשן לטובת עם ישראל כולו, זה שלעולם לא ידע למי הוא חייב תודה על המבצע האמיץ בו בוער הנגע. הן הסתננו עמוק אל מעבר לגבול, איגפו את האויב מאחור. אם מלאכתן תצלח הרי שאויב הציבור מס' אחד, הלוא הוא הבלוגר השפל, יאלץ – תחת לחץ כבד – לנטוש את הבלוגיה ולחזור למקום ממנו הוא בא.
ואני – מרחוק – עומד ומשתאה, מתפעל מעוז רוחן של הזקנות (בעיקר בנפשן) העשויות ללא חת.
אני רוצה להעביר יד מלטפת על פניהן הקמושות, לצבוט לחי נופלת.
לעודד במילה טובה, לתמוך בגו הכפוף.
כי לא אלמן ישראל, לא יתומה הבלוגיה, כל עוד שומרות המוסר והצדק מפטרלות בינינו.
גם אם הן קצת מטנפות פה ושם.
אחרי הכל בגילן לעשות צרכים זו כבר לא משימה פשוטה, לפעמים זה בורח להן.
לפעמים הן משאירות כתמים – אנונימיים כמובן – בבלוג כזה או אחר.
איך להגיד את זה בעדינות – היגיינה זה לא הצד החזק אצלן.
אבל רוח הקרב – אוה, מי ידמה ומי ישווה להן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
