RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
קרן אור באפילה
עלטת הסניליות הולכת ויורדת עלי, ערפילי שכחה מטשטשים את הראיה. מלאך האלצהיימר מתדפק על דלתות העיר, ואני שוקע לאיטי בביצה הטובענית, זו שמובילה אותנו אל ממלכת האין.
אני חי על זמן שאול, ניזון מפרורי נוסטלגיה מצהיבה.
ולעיתים, ברגע של חסד , מלווה-מנחה אותי קרן סהר בישנית אל מחוז חפצי. ואז, ברגעים נדירים שכאלו, צף ועולה לו רגע מתוק במיוחד. רגע שהוקפא לעד בזיכרון, נצרב בתודעה, ונארז היטב לשימוש חוזר במהלך השנים.
אני נזכר במפגש בברוז'.
אני נזכר בה.
לפני שנות דור עשיתי את דרכי אל העולם הגדול. נטשתי, בלב לא קל, ארץ אוכלת יושביה ושמתי פעמי אל ארץ המאכילה את יושביה. עברתי מהארץ המובטחת אל הארץ המבטיחה. צררתי, איפוא, את מטעני הדל, העמסתי אותו על כתף, וירדתי הימה.
הרמתי תורן, מתחתי מפרש ויצאתי להלחם בגלים.
או, אם זכרוני אינו בוגד בי - עליתי על מטוס ונחתתי בבריסל.
ביקור הביניים בבריסל היה לפי תיאום עם חבר טוב, שהפציר בי לנחות אצלו לשעה קלה, להרגע מטלטלות המסע לארץ היעד. סיכמנו שנצא לטיול בן שלושה ימים, עם תחילת סוף השבוע, אלא שהיה עלי להעסיק את עצמי במשך יומיים, עד היציאה לטיול. חברי הציע שאבקר בעיירה ציורית ויפה, מרחק שעתיים מבריסל. וכך מצאתי את עצמי ספון ברכבת הדוהרת לברוז', ועדיין איני יודע שביקור קצרצר זה יחרת ויחקק אצלי בזכרון לזמן רב.
מצאתי את עצמי ממתין לפתיחת האשנב של לשכת התיירות המקומית, כדי להצטייד במפה, עצה וחיוך סימפטי. איתי המתינו בסבלנות כעשרים מבקרים, וביניהם היתה גם היא.
בחורה חטובה ותמירה, מצויידת בשיער זהוב שהשתפל על כתפיים, ובעיני תכלת בהירות.
במילים אחרות, אישה צעירה ויפה עד מאד. כזו שגורמת לי בד"כ לסגת בבהלה מהשטח, תוך מצמוצים בלתי רצוניים ודפיקות לב מהירות. אלא שהפעם, בניגוד למנהגי רב השנים הרהבתי עוז ופניתי אליה, בצרפתית מגומגמת. רווח לי מאד כשהיא ענתה לי (!) באנגלית שנלקחה הישר מהסדרה "אדונים ומשרתים", למי שזוכר. מה שלא היה צריך להדהים אותי, בהתחשב בעובדה שמאז שנולדה היא קוראת ללונדון בית.
הסברתי לה שאני בגפי והתעניינתי אם אוכל להציע את שרותי הטובים וללוות אותה במהלך הטיול הרגלי אליו התכוננו בנפרד. להפתעתי ותדהמתי היא חייכה אלי בבישנות, הסכימה איתי שהטיול בצוותא עדיף על מסע סולו.
יצאנו לדרך.
תוך שעה קלה החלפנו פרטים בסיסים, וסיכמנו, למשל, שאני ישראלי והיא יפה (עד כאב). אלא שהחוק האוניברסלי, זה ששומר על שפיות דעתי וקובע שאינך יכול לזכות בכל הקופה כולה, לא פעל במקרה הזה. התחוור לי שהיא – סנובית שכמותה – סובלת מאיי-קיו כלל לא נמוך. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לבלות זמן ממושך מידי מול המראה, שכן היא עסוקה בהוראת הפיזיקה באוניברסיטה הסמוכה ללונדון.
נפלתי על יפהפיה שבזמנה הפנוי משמשת כפרופסר/ית לפיזיקה.
קורה.
אולי.
אף פעם לא לי.
אך למרות שהתחום שלה הוא פיזיקה, היתה זו דווקא הכימיה שעשתה בנו שמות.
במשך השעה הקרובה נפתחו השערים, נפרץ הסכר, ואנו נחשפנו לחלוטין זה בפני זו. אני שיתפתי אותה, בין השאר, בלבטי והחששות המלווים אותי במסעי לכבוש היבשת הגדולה, והיא שטחה לפני את ספור חייה. ממנו עלה שהיא אינה מאושרת כלל ועיקר בחיי הנישואין שלה, אף מהססת להביא ילדים לעולם.
התבצרנו לנו במסעדה קטנה וציורית המשקיפה על אגם מרהיב עיין, ובין מנה ראשונה לקינוח דיברנו וסיפרנו, חלקנו ושיתפנו. היה זה רגע קסום ונדיר בו שתי נשמות זרות נפגשות, מתערטלות זו בפני זו, כמו היו תאומות.
היה ברור לשנינו שזהו מפגש אקרעי ובלתי חוזר, מעין בונוס - אולי מהתלה - שהחיים העניקו לנו. בעלה היה אמור לחזור עם ערב ממסע העסקים שלו לבריסל, ואני עמדתי להמשיך בדרכי אל היעד. ובכ"ז התעלמנו שנינו מהמציאות המגבילה, המראנו אל-על שלובי ידיים ולב.
עם תום הארוחה המשכנו רגלית במסענו בברוז' היפהפיה, ובשלב כלשהו היא שאלה אותי על מה ולמה קדרו פני. הסברתי לה שזה עתה חלף על פנינו זוג צעיר שאחז ידיים והותיר אותי ירוק מקינאה. היא הביטה בי בעיניים תכולות שחדרו את בגדי ונשמתי, וללא אומר ודברים נטלה את כף ידי בידה.
ולא הניחה לה לרגע.
בשעות אחה"צ כבר לא ניתן היה להכניס מחט בינינו, הורים מודאגים כיסו את עיני ילדיהם. התחבקנו בלהט ורגש, התנשקנו ממושכות, אך לא היה זה על רקע מיני כלל ועיקר. מה שמפליא אם לא בלתי יאומן, אם לוקחים בחשבון שהיינו צעירים חסרי מנוח, מלאי און וספוגי הורמונים. היה זה רגע נדיר ובלתי נשכח של מפגש כמעט אבסטרקטי, חף מיצרים, אינטרסים ותשוקות.
אני מניח שיהיו אלו שיטענו שהמפגש הטהור הזה נולד בחטא, ולא נותר לי אלא לתמוה על כך שמקהלת מלאכים ריחפה מעלינו במשעולי ברוז', הנעימה את טיולנו בזמרה והיוותה תפאורת רקע ליום הבלתי נשכח הזה.
זמן קצר לפני שנפרדנו, כשהיום החל להחשיך, היא ביקשה ממני משהו קטן, ממש לא מסובך.
אנא שלח לי גלויה לאחר שתמצא את מקומך שם, היא תלתה בי זוג עיניים דומעות, ספר לי שמצאת מנוח ואתה מאושר. אין צורך לציין את כתובתך החדשה, היא הפצירה בי, כל שאבקש הוא לדעת שהגעת בשלום למחוז חפצך.
היא מסרה לי את כתובתה באוניברסיטה, ואני הבטחתי לכתוב.
רציתי מאד לכתוב.
ידעתי שאכתוב.
לא כתבתי.
לעיתים, כשאפילה שוב יורדת עלי וצללים מטפסים על הקירות, נדמה לי שאני רואה אותה.
והיא מביטה אלי באותו מבט חם ואוהב, עיניים מלטפות ומחייכות.
קמט לא נחרש בפניה, לא הלבין שערה.
וליבי הקשיש – שבע ימים וצלקות – עדיין מחסיר פעימה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
