RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2006
 היו זמנים
"אבא", מפתיעה אותי הקטנה בשאלה באחד האמשים, תופשת אותי בלתי מוכן נפשית, "איך הכרת את אמא?"
שקט מקפיא דם (בעיקר שלי) משתרר בחדר. מי לעזאזל זוכר מה היה בשבוע בו יצאו בני ישראל ממצריים, או את הארועים שהתרחשו בשנה בה רומא נפלה בידי הברברים.
בקיצור, קשה לי להתייחס לפשעים שחלה עליהם תקופת ההתיישנות, למעשי קונדס המונעים ע"י יצר התאבדות מפותח, מלפני הקמת המדינה או המצאת הגלגל הרזרבי.
"ובכן, חברה משותפת הכירה בינינו", אני מאמץ את שאריות התאים האפורים שהחלידו, מנסה לגייס תשובה חצי אינטילגנטית שאולי אפילו יהיה בה שריד של אמת סימלית.
הקטנה נועצת בי מבט נבוך, מנסה להבין את התשובה המורכבת.
"לא שאלתי מי היו החברים שלכם", היא מגלה סבלנות נוגעת ללב כלפי אביה המתבגר במהירות מפחידה, חוזרת על השאלה בקצב איטי יותר, כזה שגם איש קשה תפישה – כמוני למשל – יוכל לקלוט ולעכל, "רציתי לדעת באיזה אתר הכרויות יצא לכם להכיר".
אני שותק, מבין שמכאן לא תצמח לי טובה. אין שום סיכוי שמהתחקיר הזה אני יוצא יותר טוב ממה שנכנסתי אליו.
יורשת העצר חשה שמשהו השתבש כאן, היא מריחה דם והיא נועצת את מלתעותיה החדות בטרף הפרפר.
הטרף, אם לא ברור לכם, הוא אביה מולידה.
"אתה מוכן להתייחס לשאלה", היא מרימה טיפה את הקול, שמרטיט לי את הלחי וגורם לי לטיק עצבני, "השאלה פשוטה למדי – באיזה אתר הכרויות נפגשתם?"
"תראי", אני חוזר על התשובה הלעוסה שלי, "לא נפגשנו באינטרנט אלא משהו שנקרא אז "בליינד דייט". כלומר נפגשים בבית קפה, ע"ס המלצה של חבר או חברה".
ציחקוק קטן, כמעט חביב, נשמע מהכיוון שלה. כלומר הוא יכול היה להיות חביב, אלא שהציחקוק הוא על חשבוני, מה שהופך אותו לבלתי נסבל.
"אבא, די", היא מרצינה פנים אחרי שנרגעה, "אני באמת רוצה לדעת איך יצא להורים שלי להכיר".
"אולי אני צריך להסביר לך משהו, מתוקה", אני מנסה להציל את שאריות הכבוד שלי בהסבר מנומק היטב, "כשאמא ואני נפגשנו האינטרנט היה בחיתוליו, הוא עדיין ניזון מפורמיולה, כך שלא היה לנו הרבה צ'אנס להעזר בו".
הילדה, כמה שאני אוהב אותה לפעמים, מקמטת מצח. בוחנת אותי בריכוז, מנסה לגלות אם אני שוב חומד לצון.
"אז אתם הכרתם בזמן שעוד לא המציאו את החשמל", פניה מוארות בהבנה, "לבית הקפה יצאתם בכרכרה".
אני מביט בה ושואל את עצמי איך הזדקנתי בן לילה, באזו קלות הזאטוטה הזו נותנת לי להרגיש כמו סבא. הרי רק אתמול דהרתי על גבעות במדי צה"ל, שלשום רצתי לספר לחבר'ה על ההיא שנותנת.
במחשבה שניה גם בשבוע שעבר סיפרתי לחבר'ה על ההיא שנותנת, אם כי – אין טעם להכחיש – המדים של פעם כבר לא עולים עלי, ומזו שנותנת כבר לא בא לי לקחת .
מילא, נעזוב את זה עכשיו. נחזור לסיטואציה הטרגית שנפרשת לפנינו.
"לא צריך להגזים", אני מרביץ חיוך מלאכותי , "היה חשמל, אפילו מיים זורמים. אבא שלך לא כל כך זקן".
"כן, בטח", היא מעפעפת אלי בביטול, "אתה מזה צעיר – אתה מהזמנים של הטרום-אינטרנט, ממש ילד".
"לא אמרתי את זה", אני מאבד טיפה מהשלווה המזויפת שלי, "האינטרנט היה קיים, אלא שהוא עוד לא היה כל כך פופולרי".
"אוקיי, בסדר", היא מנסה להרגיע אותי, מנסה למנוע את התקפת הלב הממשמשת ובאה, "אבל תרשה לי שאלה אחת לסיום".
"בבקשה, חומד", אני ממתיק לה פנים. אחרי הכל היא כל עולמי, הנשמה הטהורה הזו.
"יצאתם לפגישה לפני שראיתם תמונות באינטרנט או שוחחתם באיזה צ'ט", היא מנתחת את המצב באופן שקול, "אז תסביר לי בבקשה – באמת חשבתם שהיה לכם צ'אנס להצליח? הייתם פשוט צעירים וטפשים?"
יש לי ילדה משגעת, ואני מת עליה.
רוב הזמן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
