RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2006
לנגב לה את הדמעות
הכרתי אותה במסיבה אצל חברים, לפני חצי שנה, פלוס מינוס. השדכן, הנשמה הטובה שדחפה אותנו זה לזרועות זו, הספיק עוד ללחוש על אוזני באותו מעמד חגיגי אזהרונת קטנה, משהו בנוסח – "זה אגוז קשה לפיצוח" – ונעלם באפלולית החדר, מוצא מקלט בין בקבוקי המשקה, בולע חיוך מהול בוויסקי.
ואני, כמו תמיד, היטבתי צווארון, ישרתי בלורית ועניבה והסתערתי על היעד.
כי אין דבר היכול להגביר את רעבוני מאגוז קשה לפיצוח. האגו, שלפתע עומד במבחן, מזרים כמויות מסחריות של אדרנלין למחזור הדם, מאיץ את הדופק הרדום. ועבדכם הנאמן מניף דגל אל-על ויוצא למסע כיבושין חדש, כמעט מכח האנרציה.
החלפנו אי אלו מילות נימוסין, ובעזרת הומור מפוקפק הצלחתי לסחוט ממנה חיוך עייף או שניים. ברגע של חולשה – שלה כמובן – היא נענתה להזמנתי להצטרף אלי לארוחת ערב.
למחרת יצאנו לארוחת הערב ורק אז התברר לי שאכן האגוז הוא קשה לפיצוח.
מסתבר שהבחורה מאוהבת חזק.
לא בי, למרבה עוגמת הנפש, אלא בגבר אחר.
העלמה שנמצאת בסוף שנות השלושים שלה - מה שהופך אותה עפ"י הספרות המקצועית לעסיסית ובשלה לקטיף – היא הבעלים ונשיאת חברה גדולה לציוד רפואי. היא חולשת על כארבעים אנשים ומגלגלת מחזור מכירות של מספר מליוני דולרים בשנה. אם נוסיף לכך מראה מצודד במיוחד שכולל רגליים חטובות וחיוך מלבב, ניתן להבין מדוע היא מהווה מטרה ללא מעט מרווקי העיר.
אלא, כמו שציינתי בעצב רב לפני מספר שורות, הבחורה מאוהבת.
מסתבר שאת ליבה הקט חמס לו, כמעט על נקלה, אחד מהלקוחות שבא איתה בקשרי מסחר. היא התאהבה בו קשות, התמסרה לו בלב ונפש.
ובגוף חטוב.
הוא מצידו, החזיר לה אהבה עזה, כל אימת שהיה יכול.
כלומר, כשאשתו היתה מחוץ לעיר.
ז'תומרת, אם שכחתי להזכיר את זה קודם לכן - האיש הוא קצת נשוי.
והיא, אשתו, די שמרנית. לא מאמינה בפרשיות מחוץ לנישואין. במיוחד לא אם בעלה מעורב בעניין.
לא אחת הוא הבטיח לה שתוך זמן קצר הוא יעזוב את המרשעת, ויתחיל לחיות את חייו בחברתה, באושר ועושר. אוטוטו הוא פותח פרק ב' איתה, זו שהחזירה את הטעם לחייו.
אלא שעכשיו הוא חייב לנתק את הטלפון, כי זה עתה היא חזרה ממסע עסקים, הוא שומע את צעדיה מתקרבים לדלת.
כך היא ספרה לי וגוללה את תלאותיה במשך ארוחת הערב, ועם המנה האחרונה והקפה נשרה לה דמעה אחת גדולה, מרטיבה לחי ומרעידה לב.
היתה שתיקה ארוכה, ומצאתי את עצמי חסר מילים, לשוני מאובנת.
כי מי שמע אי פעם על גבר נשוי שמבטיח הרים וגבעות שלא לומר גירושי בזק, במסע אל היעד, אך לא עומד במילתו, לא ממהר להתגרש למען המאהבת?
היתכן?
כלום קיימת חיה כזו?
סיימנו את ארוחת הערב באווירה די מלנכולית. כל חלומותי ותוכניותי מתחילת הערב נגוזו להן בשל האווירה הכבדה. הצעתי לה כתף ומטפחת, ובחצי פה שאלתי אם תרצה לקנח את הערב בכוס קפה אצלי, להמשיך לפרוק הררי עצב בביתי הקט.
הסכימה.
וכך, על כוס תה ועוגת גבינה, היא המשיכה לבכות על כתפי האיתנה, מוצאת מקלט בחזה שעיר.
ניחמתי אותה כמיטב יכולתי, הסברתי לה שגברים הם עם דפוק, וגברים נשואים הם מוטציה לא מוצלחת של נסיונות מעבדה כושלים.
דיברתי ונימקתי, הסברתי ותרצתי, פרשתי והבהרתי.
ולא הפסקתי גם כאשר היא הסירה את חולצתי, הובילה אותי ביד בטוחה לחדר המיטות.
בבקר, עם הקפה שהכינה לי, היא נעצה בי מבט חודר, הסתכלה בי בשקט שהחריש את אוזני. היא הסבירה לי שהיתה מתאהבת בי בקלות, לאחר שעמדה על טיבי, אלא שליבה תפוש, נתון למישהו אחר.
הבהרתי לה שאני בהחלט מבין את הנקודה, ואין לי כל אשליה בנושא. אדרבא, אני מקווה, באמת ובתמים, שהלא יאומן יקרה וחלום חייה יתגשם, שתתאחד עם אהוב ליבה, למרות הקשיים והמהמורות שבדרך.
היא נשקה לי קלות על לחי, ואני החזרתי לה במרפרפת על מצח.
נפרדנו כידידים, כחברים טובים.
כעבור שבוע התקשרה אלי בשעת לילה מאוחרת.
"מה קרה", שאלתי אותה בבהלה, "את נשמעת היסטרית".
"אתה לא תאמין למה שקרה", היא כל כולה נסערת, "אני חייבת לספר לך בדיוק מה הוא אמר בטלפון".
"ספרי", אני מאיץ בה, " כולי אוזן".
"לא, זה לא לטלפון", היא נוזפת בי, "אני חייבת לספר לך בארבע עיניים".
ללא היסוס הזמנתי אותה, והיא אכן הגיעה כרוח סערה כעבור מספר דקות.
לא אכנס לפרטים מיותרים, רק אציין שכשעזבה בבוקר, לאחר שהכינה לי את הקפה המסורתי, היא היתה הרבה יותר רגועה.
מאז, כמעט בדייקנות של שעון שוויצרי, היא נפגשת איתי מידי שבוע, כדי לספר ולהתלונן, לבכות על כתף ולהרגע.
עם הזמן קיצרנו הליכים, פישטנו נוהלים.
מייד עם כניסתה לדירה היא פושטת בגדים, עומדת על כך שאפתח את הדלת בתחתונים. את ניתוח הארועים השבועי אנו מקיימים במיטה, בין מסיונרית לדוגי-סטייל.
אני חייב לציין שהיא ממזמן הפסיקה לבכות, אם כי – לפחות ברגעים מסוימים – היא מרבה להאנח.
בבקרים היא ממשיכה להזהיר אותי שלא אפתח אשליות כי ליבה נתון למה-שמו, ממש הרגע שמו פרח מזכרונה, והיא אינה פנויה לאהבה.
אני ממהר להסכים איתה, מבטיח לא לפתח אשליות או ציפיות, וקובע זמן לפגישה השבועית הבאה.
כי מישהו, אחרי הכל, צריך לעשות את העבודה המלוכלכת.
מישהו צריך – בין לבין – לנגב לה את הדמעות.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
