RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2006
שלא תתלונן
הוא הרגיש שהוא מתפוצץ, פשוט לא יכול יותר. גם פה, בחוף שרתון, היא המשיכה להציק לו ולהתלונן, להעליב ולנזוף. כאילו שהוא ילד קטן, אולי מפגר.
מליון פעם הוא אמר לה – ורדה, זה יגמר לא טוב אם תמשיכי ככה. אני פשוט אקום ואעלם לך, אפילו לא אלך לרבנות. פשוט אקח את החפצים ואסתלק. זהו, זה יהיה הסוף.
אבל היא תמיד צוחקת ממנו. ועליו.
בפנים, לפני חברים שלו, עם החברות שלה ומאחורי הגב שלו.
אין לה אלוהים, לא טיפת רחמנות.
נכון שהוא איש פשוט, בלי השכלה מרשימה. אבל לכתוב הוא יודע, גם לקרוא. הוא לא ממש טמבל. בכל זאת סיים יסודי לפני שאבא שלו קרא לו לעזור בשוק הסיטונאי, לעמוד מאחורי הבסטה.
וכך הם הכירו, כשבאה לקנות ירקות ופירות. הוא הציע לה מלפפון רב-מידות, וקרץ לה. היא הסמיקה כמו ילדה קטנה, והתפעלה מגופו השרירי, מגופו השחום שנצץ מזיעה.
הם החליפו כמה מילים, ואח"כ טלפונים. את הלילה הבא הם סיימו במיטה, אצלה בדירה המפוארת, ובזאת הוא חשב שסיים את תפקידו – עוד "לבנבנה" שבאה לטעום מהבשר השחום, לרשום עוד חוויה בספר החיים. אלא שלהפתעתו היא התמידה בקשר, כמעט חיזרה אחריו. הוא די השתומם על כך שעורכת-הדין היאפית אינה מסתפקת בסטוץ של לילה, ממשיכה לבקש את חברתו, אינה יודעת שובע.
נכון שלא היה להם הרבה על מה לדבר, אבל – אם להודות על האמת – למי היה זמן לדבר.
הם היו עסוקים בלעשות אהבה, ככה היא קראה לזה, מתחלחלת כל פעם שהוא שאל אם היא רוצה להזדיין. כן, בודאי שהיא רצתה להזדיין, כל הזמן, אבל טרחה לעטוף את זה במילים גבוהות. מילים שאת חלקן הוא לא שמע מעולם. מילים של אוניברסיטה, כך הוא קרא להן, והיא היתה מצחקקת. צחוק פעמונים, מתקתק.
לא כמו הצחוק של היום, קצר ומרושע.
לעגני ומר.
הכל השתנה כשנתיים אחרי החתונה, כשהתברר שהיא מתקשה להכנס להריון. הוא הסביר לה שצריך סבלנות, ואחרי גיל 40 זה יכול להיות קשה, הוא קרא את זה באיזה עיתון נשים. אבל היא לא היתה מוכנה להקשיב. האשימה אותו שלא אכפת לו מפני שיש לו שני ילדים משלו, מנישואין קודמים. הוא ניסה לפייס אותה, חזר מוקדם מהרגיל הביתה כשהתקשרה לסלולרי להודיע לו שמדדה את החום הדרוש, או הביצית שלה הבשילה. הוא תמיד בא, בריצה, מנסה כמיטב יכולתו לרצות אותה, אבל עם כל מחזור שהיתה מקבלת היו חייו הופכים לגיהינום, עם כל דימום שלה היו חייו מטפטפים ממנו והלאה.
היא התחילה ללעוג לו, לצחוק על עצמה שנישאה לבסטיונר פשוט, ומה הפלא שהחיים שלה בזבל. לא אחת הוא שאל אותה, כשפקעה סבלנותו, למה היא לא מתגרשת, אבל היא ענתה לו פעם שאין כח בעולם שיאלץ אותה להתגרש בפעם השלישית. בית-דין לא יעזור לו.
ועכשיו, בחוף, היא ממשיכה להציק לו. לא נותנת לו להנות גם מסוף השבוע, מהרגעים הקסומים בהם הוא נמלט אל הים, אל החופש. הוא ממשיך לצייר על החוף, כי בזה הוא טוב, לא צריכים דיפלומה לשרטט בניינים ומטוסים על החול. לא פעם עוצרים אנשים ומביטים בציורים, מתפעלים ומחמיאים. והוא כל כך מאושר, יודע שהתשבחות הן אמיתיות, לא תלויות בטיב ההשכלה שלו או בשכונה בה גדל. אלא שהיא ממהרת להפר את השימחה, מצטרפת לצופים כדי לבקר ולקנטר, לקטול ולרמוס.
בשבוע שעבר היא צחקה על כך שגורד השחקים שבנה לא היה מחובר לקרקע, ובשבוע שלפני היא לעגה לו שהמטוס שלו קרם עור וגידים ולו שלוש כנפיים. לא פעם הוא הסביר לה שהוא מצייר מדמיונו הפורה, הוא מסרב להיות צמוד למציאות. הלוא זה כל העניין, הוא אמר לה בשקט, בפנים סמוקות מבושה לאחר שעלבה בו לפני קהל מתרחצים, הוא רוצה להמלט מכאן לעולם שונה, למציאות אחרת. אלא שהדברים רק גרמו לה להטות את ראשה לאחור ולפרוץ בצחוק קולני. כמה טיפש אתה יכול להיות, היא סיננה בין שפתיה, אלוהים – עם איזה אדיוט התחתנתי.
ועכשיו היא לועגת לו על הצוללת שצייר, מבזה אותו לפני הצופים המוקסמים מהשרטוטים העדינים שלו בחול. לצוללות אין תורן ודגל, היא מגחכת ומנסה לגייס את הסכמת האנשים המתפעלים מיפי היצירה. וממתי יש לצוללת גלגלים, אני מקוה שאתה לא מתכוון לעלות איתה על כביש איילון, היא שואגת בצחוק שמרעיד את נשמתו ומרוקן את ריאותיו מאוויר.
די, אני לא יכול יותר, הוא אומר לעצמו, אני רק בן-אדם. הוא פותח באחת את דלת הצוללת ומתיישב מול ההגאים. מתניע בזריזות את המנוע שפולט גרגור קולני ומעלה עשן כחול מהאגזוזים. הוא רושם לעצמו שהוא צריך יותר מאוחר לצייר עוד שמן במנוע, אחרת העסק יגמר רע. הוא מסיע את הצוללת אל המים, מפלס את דרכו בזהירות בין המוני האנשים ההמומים שמתקהלים סביבו. מתעלם מהמציל שדופק בחוזקה על חלונו, מביט במראה האחורית ומאתר את ורדה שמנופפת בידיה, ופניה חיוורות.
עצוב לו, מאד עצוב לו שכך זה נגמר, אבל הוא לוחץ בנחישות על דוושת הגז, מרגיש את המים מקדמים בברכה את חרטום הצוללת. הוא יודע שיותר הוא לא יראה אותה, לעולם, והוא מרגיש מחנק בגרונו. מבלי משים הוא מנגב דמעה שהצליחה להסתנן אל לחייו, ומייצב את הצוללת כשהיא מתחילה לשקוע בין הגלים.
היא לא יכולה להאשים אותו, הוא חושב לעצמו כשהוא מנווט את הצוללת בזהירות אל מעבר לשובר הגלים, הלוא הוא הזהיר אותה אלף פעמים שבסוף הוא יעזוב אותה, למרות שהוא עוד אוהב אותה.
מה אלף פעמים – מליון פעמים, לפחות מליון פעמים הוא הזהיר אותה, אבל היא אף פעם לא הקשיבה לו. אף פעם. אז עכשיו שלא תתלונן, הוא חושב לעצמו כשהוא מתרחק מהחוף, מכוון את הרדיו לגלי צה"ל. שלא תתלונן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
