הקטנה קופצת כנשוכת-נחש מהספה, מביטה בי בעיניים פעורות לרווחה. שותקת לרגע קט, ואז תוקפת חזיתית.
– אבא, מה לא בסדר?
– מה, מה קרה?
– משהו לא בסדר, אתה כועס עלי או משהו?
אני מביט בפניה, מנסה להבין מאיפה היא נחתה עלי עם השאלה המוזרה. הכל התנהל על מי מנוחות, צפינו יחד באיזו תוכנית טלוויזיה, ולפתע, משום מקום היא הופכת לחוקרת הק.ג.ב.
– על מה את מדברת, מי כועס עלייך?
– אם הכל בסדר אז למה קראת לי עכשיו, לפני רגע, 'מאיה'?
– אני קראתי לך 'מאיה'?
– כן, לפני שניה
משתרר שקט מתוח באוויר, אני משפשף את מצחי באיטיות. אני מרגיש כיצד המתח נטען באוויר, ומבין שעלי להגיב בזהירות ובדיפלומטיות אם אני רוצה לצאת מהמשבר הזה בשלום.
– את בטוחה שקראתי לך 'מאיה'?
– בוודאי
– כנראה בגלל שאני עייף, התפקשש לי
– זה לא תרוץ
– רגע, מה לא בסדר עם השם 'מאיה', זה השם שלך, לא?
היא מביטה בי בעיון, מנסה לנחש אם אני שכור או סתם איבדתי את ההכרה והפכתי למתאבד שיעי. היא יודעת שאבא שלה אוהב להתלוצץ, אבל מעולם הוא לא התדרדר להומור כה נמוך.
– מה פתאום אתה קורא לי 'מאיה', בחיים לא קראת לי בשם הזה
– אז איך תמיד קראתי לך?
– כל שם שעלה על דעתך – מאיול, בונבון, מלאך שלי, ברבור, רק לא 'מאיה'
– את לא אוהבת את השם הזה?
– בטח שכן, אבל לא כשאתה קורא לי 'מאיה', זה נשמע נורא
– מה כל כך נורא אם אני קורא לך בשמך?
היא קמה מהספה, עושה סיבוב קטן בחדר, וחוזרת אלי. היא מביטה בי בחשדנות, מנסה לאמוד את כוונותי הבלתי טהורות בעליל.
– תגיד, אתה בסדר?
– כן, אני חושב שכן
– אז מה הספור הזה עם 'מאיה', מאיפה זה נפל עליך?
– אני מבין שאת לא מתעקשת שאקרא לך בשמך
– מה יהיה, הפכת למוקיון?
הקטנה יכולה להיות אכזרית, במיוחד אם אני לא מטפל בה כהלכה. ז'תומרת, אם אני סוטה טיפה מהוראות ההפעלה שלה, מלחמות עולם שלישית ורביעית פורצות בו זמנית, ואני הוא החלל הראשון. הקבר כבר נכרה, מצבת שיש מהודרת מוכנה עם כל הפרטים הרלוונטים. רק צריך להוריד בזהירות את הגוויה החמה אל הקבר.
קדיש קצר, והעסק גמור.
– אוקיי, הבנתי את העניין, יותר זה לא יקרה
– אני יכולה לסמוך עליך?
– אני חושב שכן, אני באמת רוצה לחיות
– יופי, אבא – תענוג לעבוד איתך
– תודה, מאיה
– א-ב-א!
– אוקיי, תרגעי – זה היה בצחוק
– ממש מצחיק
– טוב, בונבון שלי – יהיה בסדר, אני מתיישר לפי ההוראות
פניה מוארות, והיא מניחה בזהירות את האקדח על השולחן, לא לפני שהיא פורקת אותו מהכדורים.
היא מתיישבת לידי על הספה, ומתכרבלת על חזי.
– רוב הזמן אתה בסדר, ואני אוהבת אותך
– גם אני אוהב אותך - מאד מאד - מאיולה שלי, את כל עולמי
היא מגרגרת בהנאה, מיטיבה את התנוחה על חזי, וסולחת לי על המהומה שיצרתי.
השקט חוזר למעוננו, ובפעם המי-יודע-כמה אני יודע שחיי שוב ניתנו לי במתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
