RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2006
אמא אף פעם לא טועה
אמא קראה לי למטבח, רוצה לדבר איתי. כשאמא קוראת לי למטבח זו לא שיחה סתם, זה סימן שלאמא יש משהו חשוב לומר לי. משהו מאד חשוב. היא כבר ישבה שם, ליד שולחן הפורמייקה במטבחון הקטן, מורה לי לשבת לידה. שולפת סיגריה מהחפיסה שהיתה מונחת שם דרך קבע, ומציתה אותה בגפרור, מנפנפת בו עד שיצאה נשמתו.
התיישבתי בחשש מה, איני יודע למה בדיוק לצפות. מנסיוני ידעתי ש"שיחת מטבח" לא היתה דבר של מה בכך. היא נועדה למקרים מיוחדים, אם לא קשים.
אמא מוללה בידיה בריכוז רב את הסיגריה, שואפת עשן בקולניות ופולטת אותו בהנאה רבה, עוקבת במבטה אחר העשן הנפלט מפיה, יוצר גלים כחלחלים באוויר. היא מביטה בי בעיון, ואני נע בחוסר נוחות מסוים בכסאי.
"אתה יודע שאמא אוהבת אותך", היא אומרת חרישית מבלי להביט בי, "אמא רוצה רק מה שטוב עבורך". "אני יודע", אני ממהר לאשר את דבריה, "אין לי ספק בכך". נופלת שתיקה קלה, ואמא מוצצת בהנאה מהסיגריה. "חשבתי על זה בזמן האחרון, ואני חושבת שהגיע הזמן", היא מפנה אלי את מבטה, כמו ממתינה לתגובה ממני. אני מביט בה מהופנט מהמעמד הדרמטי, נרגש וחושש כאחת, מרגיש את הלמות לבי מבעד לחולצה.
אמא לוקחת את הזמן שלה באיטיות, יונקת שוב מהסיגריה המענגת, בונה את המתח הדרוש לסצינה, כאחד מגדולי הבמאים המנוסים.
אמא, על מה אנו מדברים", אני נשבר ראשון ושובר את השתיקה הכבדה, "על מה חשבת ומה את רוצה להגיד לי?". היא חוזרת ומביטה בי בכובד-ראש, שואבת ניקוטין מהסיגריה ופונה אלי במאור פנים, " הגיע הזמן" היא מביטה בעיני, "אתה עוד מעט בן 16, והייתי רוצה שתתחיל עכשיו".
"מה, אמא", קולי מצטרד טיפה, "להתחיל מה?"
"לעשן".
"מה, מה אמרת?"
לעשן, חומד- הגיע הזמן שתתחיל לעשן".
שתיקה נופלת במטבח ואני מביט באמא משותק, המום. מתקשה לעכל את הדברים המפתיעים, הכל כך לא צפויים.
"אמא, למה את רוצה שאתחיל לעשן?", אני מוצא לבסוף את קולי, "הרופאים אומרים שהעישון לא בריא". "נו,באמת" היא עונה לי בזלזול, "מה כבר הרופאים מבינים בסיגריות, אני אומרת לך שזה פשוט תענוג".
"אבל למה לעשן, אפילו אם זה לא מזיק", אני מקשה עליה, "אני לא צריך את זה, ועשן הסיגריות דוחה וגורם לי להשתעל".
היא יונקת שוב מהסיגריה, מפריחה טבעות עשן לתקרה. שותקת דקותיים ואז מטילה את הפצצה, "הייתי רוצה שתתחיל לעשן לא בגלל התענוג, אלא כי הגיע הזמן".
"הזמן למה?"
"איך אגיד לך את זה", היא מנסה למצוא את המילים, וכשאלו נמצאו היא מחלקת איתי את הסוד, "אתה כבר לא ילד, ועישון זה גברי".
"עישון זה מה?"
"גברי", היא מסבירה לי באורך רוח, "גברים מעשנים"
"אמא, אני לא רוצה לעשן", אני מודיע לה בתקיפות שבירה של נער מתבגר, " לא מעניין אותי אם זה גברי או לא. ניסיתי פעם לעשן וזה ממש הגעיל אותי, השתעלתי שעות".
אמא שותקת ומפנה את מבטה ממני, מתייחדת עם הסיגריה.
"אמא, את כועסת?"
"לא, אבל שכחת משהו"
"מה?"
"שאמא יודעת מה טוב עבורך, ואמא רוצה רק מה שטוב עבורך"
"אני יודע, אמא", אני חש אשמה על שהעמדתי את אהבתה ומסירותה של אמא בספק, "אבל באמת שעישון דוחה אותי"
"אתה יודע שאמא אף פעם לא טועה, תמיד יהיה לך טוב אם תשמע בקול אמא".
"אני יודע, אמא".
"מי אהב אותך הכי בעולם?"
"את, אמא - רק את"
"ומי אוהב את אמא?"
אני קם ומחבק את אמא, מדגים לה הלכה למעשה מי אוהב את אמא הכי הכי מכולם.
סיגריות עושות לי רע.
לא יכול לעשן, נקודה.
לא רוצה לעשן.
אז מה אם אני לא כל כך גברי, לא כמו שאמא רצתה.
לא זוכר ולו פעם אחת שאשה דחתה אותי בנמוק שאיני מעשן.
אבל מה הן, הנשים, כבר מבינות - הן אהבו אותי בדרכן שלהן.
לא אהבה של אמא.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
