RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2006
אוהב אותה כל כך
הוא שוב לא ישן הלילה, כמו לילות רבים בזמן האחרון. מחשבותיו נדדו אל אשתו-אהובתו השוכבת בבית-החולים המקומי מזה חודשיים, במצב אנוש. ליבה חלש מידי, בשרו לו הרופאים בהבעת צער, והמצב הולך ומתדרדר. נראה שהוא לא יעמוד במשימה עוד זמן רב, והוא יכרע תחת העומס, יפסיק לדחוף דם הדרוש לקיים את הגוף השביר. בגילה המתקדם, הם הצטערו לומר לו, היא לא מועמדת טובה לניתוח, וממילא היא נמצאת בתחתית רשימת המועמדים להשתלה. הם כל כך מצטערים, הם הנידו לו ראש, אך הדבר לא בידיהם.
מזה חודשיים הוא מרגיש שחייו נעצרו, שנשימותיו הן מכניות ותו-לא. והוא – כאילו העולם עצר מלכת. אין לו כל חפץ בחיים ללא גרטה, אין בהם שום עניין או ספוק. הלוא הם כבר יחד מזה 63 שנים, הוא אינו מכיר חיים בלעדיה, כשהיא אינה לצידו.
הם הכירו והתאהבו בברלין, לפני המלחמה הארורה, כשעוד יכלו בבטחון לצעוד שלובי ידיים בשדרת אונטר דר-לינדן. הוא היה מהלך כטווס, נפוח מגאווה, בכיכר אלכסנדר- פלאץ, מלכסן מבטים ונהנה ממבטי ההערכה שזורקים לעברה הגברים היושבים בבתי הקפה. או אז הוא היה מבליט, כמעט מבלי משים, את חזהו, ומהדס לצידה של היפהפיה שלו, שרק אותו היא אוהבת, רק בו היא חושקת.
היו אלו ימים יפים והם היו מאוהבים ומאושרים. ואז פרצה המלחמה ושינתה את חייהם ללא הכר. אך גם בשעות הקשות מכל הם לא נפרדו. תמכו ועודדו, החזיקו יד ואהבו. יחד הם שרדו את התופת, ניצלו בעור שיניהם מזוועות המלחמה ומחנה ההשמדה. עלו יחד לארץ, הקימו עסק קטן, ילדו את בתם האהובה שנפטרה לפני שנתיים, והותירה אותם שוב יחד, בודדים אך אוהבים ומלוכדים.
ואיזה טעם יש לחייו עכשיו כשהיא, גרטה היפה שלו, מתענה בבית-החולים, כל נשימה מותירה אותה באפיסת כוחות, מקרבת אותה אל קיצה הממשמש ובא.
לפתע הוא מחליט לעשות מעשה, להפסיק להתלבט. הגיע הזמן להוציא לפועל את התוכנית שהגה כבר לפני מספר ימים. הוא קם בכבדות על רגליו וניגש לחדר האמבטיה, לוגם קלות מבקבוק היין שהביא אתו מהמטבח וניגש למלאכה. בזהירות רבה הוא חותך את בית החזה, סופג בזריזות את הדם שמזרזף בקילוחים חמים. הוא עובד מהר, בקור רוח וביעילות, ותוך דקות ספורות הוא מצליח לשלוף את הלב בשלמותו, לארוז אותו בשקית הניילון ולאפסן אותה בצידנית שהכין מבעוד מועד. הוא תופר בזריזות את בית החזה, ומציין בספוק שלא איבד יותר מידי דם. מנגב את הכתמים הבודדים מהריצפה, מניח עוד גושי קרח על הלב הארוז בצידנית, וממהר לרחוב, לחפש מונית שתוביל אותו לבית-החולים, לשם הוא מגיע תוך זמן קצר.
הוא מטפס באיטיות במדרגות, זיעה נוטפת ממצחו והוא מרגיש את לבו הולם במהירות בצידנית, אותות המאמץ הכבד. הוא מבקש לקרוא לרופא האחראי וזה יוצא אליו מייד, מברך אותו לשלום. אין כל שינוי במצבה של גרטה, הוא מודיע לו כשהוא מניח את ידו על כתפו, מבקש לחזקו. יש לי חדשות טובות אדון דוקטור, הוא עונה לו בעייפות, מצאתי לב להשתלה. ההתאמה בטוחה, לא תהיה בעיה של דחיה. על מה אתה מדבר, מתפלא הרופא ופותח בזהירות את הצידנית שמושטת לו. הוא מביט בתדהמה בלב הארוז בין גושי הקרח, וסימן שאלה גדול מצטייר על פניו. זה בסדר אדון דוקטור, הוא עונה על השאלה האילמת, זה הלב שלי, לפני שעה – בבית – הוצאתי אותו. עבור גרטה.
אבל איך זה אפשרי, מסרב הרופא להאמין, הלא לא נשמע כדבר הזה בהיסטוריה הרפואית, שאדם יוציא לעצמו את הלב. הוא פותח את חולצתו עבור הרופא, לבקשתו, והרופא מביט בתפרים בתדהמה. איך אתה מרגיש עכשיו, מתעשת הרופא ושואל. אני בסדר, באה התשובה, איטית אך בטוחה, מה שחשוב עכשיו שתמהר להשתיל את הלב, לפני שיהיה מאוחר.
אבל למה סכנת את חייך, מקשה הרופא, הלוא הסכויים שלך למות ללא לב הם גבוהים במיוחד. מה הטעם בחיי ובליבי ללא גרטה, הוא עונה לרופא בסבלנות, אם רק היית יודע כמה חיי ריקים מתוכן בלעדיה, כמה פעמים היא הצילה אותי במחנה ההשמדה, סיכנה את חייה למעני. איך לא אקריב את ליבי עכשיו כשהיא זקוקה לו, הוא מסיים לאיטו, ודמעה נקווית בזווית עינו. ואיך הצלחת לסגור את בית החזה במקצועיות שכזו, נדהם הרופא כשהוא חוזר ומביט בהשתאות בפתח שנסגר ביד אמן, מעריך את התפירה העדינה והמדויקת. אתה שוכח שהייתי חייט צמרות בברלין, הוא עונה לו בגאווה, אני יודע איך לתפור. היית חייט צמרת לא צמרות, מתקן אותו בחיבה הרופא. לא לא, הוא מוחה בעדינות, לא צמרת אחת – תפרתי להרבה נשים, כולן אלגנטיות, בברלין שלפני המלחמה.
הרופא מבטיח לו לעשות כמיטב יכולתו, מורה לאחות התורנית להגיש לו מיים ופרוסת עוגה, להשיב את נפשו, וחש לחדר הניתוח, הצידנית ומטענה היקר בידיו. האחות הנרגשת שהיתה עדה למחזה המדהים ממהרת להגיש לו כוס מיים, ומושיבה אותו על הכסא כשהיא תומכת בידו. אני בסדר, הוא מחייך אליה בתודה, ומשעין את ראשו אל הקיר, מניח את מגבעתו על ברכיו. הוא עוצם את עיניו, וכמעט ואינו חש בשמיכת הצמר שמניחה על ברכיו האחות. ומייד היא ממהרת, נרגשת ודומעת, לעדכן את שאר האחיות שחשו למקום עם קבלת השמועה הפנטסטית.
בפינה יושב לו, מעט מכווץ, איש קטן ולא צעיר, חיוור ממאמץ וחלש מהניתוח שזה עתה ביצע בעצמו. איש קטן – חסר לב אך מלא אהבה – שראשו נשמט על כתפו, וחלום ממתיק את הערפל שיורד עליו. ושוב הוא צועד בכיכר אלכסנדר- פלאץ עם גרטה היפה והצעירה, וכולם – כל הגברים כולם – לוטשים בה מבטים חומדים, ומקנאים בו, בברלין שלפני המלחמה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
